חזרה לדף התוצאות

רטוש (שלח הלפרין), יונתן (אוריאל) /// משורר, מתרגם ומסאי עברי /// נולד בורשה, פולין /// 19081981 /// גיל
כותב/ת הערך: מירון דן

יש להירשם כדי לשמור את הערך

לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב

שתפו את הערך:

ז'אנרים אופייניים

נובלה

תחומי יצירה

מסה
פרוזה
תרגום

שפות יצירה

עברית

מעדכן/ת הערך

יפתח אשכנזי
תאריך עדכון אחרון: 2019-09-01 00:00:00

בשלהי 1937, לפני יציאתו לפראג וממנה לפריז, החל הלפרין בפרסום דברי שירה ב"שם" העט יונתן רטוש. במסווה "שם" עט זה שלח המשורר לא' שלונסקי (אז עורך מוסף הספרות של ""הארץ"") צרור שירים, שהפליאו את העורך ואת בני הקבוצה המודרניסטית הקרובה אליו בשלמותם הצורנית, ברהיטותם המוזיקלית ובעושר האסוציאטיבי של הסמליות שלהם. "יונתן רטוש" המשיך לשלוח אל שלונסקי את שיריו מפריז, והם נדפסו ב"טורים", כתב העת של הקבוצה השלונסקאית.
עם שובו של רטוש ארצה נקשר קשר חזק בינו ובין אותו חלק מן הקבוצה שפרש משלונסקי וביצר עצמו תחת מנהיגותו של נתן אלתרמן סביב כתב העת "מחברות לספרות". עורכו של כתב עת זה, המבקר ישראל זמורה, נעשה למו"ל של רטוש ופירסם ב-1941 את קובץ שיריו הראשון, "חופה שחורה", חוברת צנומה בעלת איכות שירית עצומה, שהופעתה נעשתה לתאריך יסוד בתולדות השירה העברית המודרנית. רטוש המשיך בכתיבת שירים, שפורסמו במשך שנות הארבעים בכתב העת "מחברות לספרות"; שירים מעטים, אבל מונומנטליים, שהפגינו בשלות שירית ווירטואוזיות ללא תקדים. באותן שנים שיקע את עיקר מרצו בפעולתו כאידיאולוג וכמנהיג. המתח של פעילות זו התרופף בשנים שלאחר מלחמת העצמאות. מבחינתו פרצה המלחמה במועד הלא-נכון (קודם לגיבושו המלא של הנוער העברי כמייסדו של עם שמי חדש), כנגד האויב הלא-נכון (הערבים, ולא הכובש הזר) ותחת המנהיגות הלא-נכונה (המנהיגות הציונית הבן-גוריונית). תוצאותיה, רטוש ידע, יהיו הרסניות מבחינת התפתחותה של הקבוצה שבראשה עמד, מפני שהן יקבעו לזמן ממושך את שלטונה של הציונות בנוער ואת המשכו של הקונפליקט היהודי-ערבי, ויציפו את ""הארץ"" במהגרים יהודים שיטשטשו לימי דור ויותר את הזהות ה"עברית". אמנם, רטוש ייסד ב-1948 את כתב העת של הקבוצה ("אלף") וניסח מחדש את יעדיה. ב-1951 אף נטל חלק בארגונה מחדש כ"מרכז העברים הצעירים". אך בדרך כלל נטה עתה להניח את העיסוק השוטף בענייניה בידי ממשיכי דרכו (בעיקר אהרן אמיר), בעוד הוא מתפנה – גם בעקבות משברים אישיים ומשפחתיים חמורים – לעיסוק בשירתו ובמפעלי תרגום.
ב-1952 הופיע ספר שיריו השני, "יוחמד", שכלל את שירי "חופה שחורה" והוסיף עליהם; ב-1959 הופיע הקובץ "צלע"; ב-1963 – "שירי חשבון"; ב-1965 – "שירי ממש"; ובה בשנה הופיעה גם השירה הנבואית שלו "ההולכי בחושך" (בכתב העת קו). במשך שנות החמישים ובראשית שנות השישים חל שינוי מרחיק לכת במעמדו הציבורי. בעוד תורתו ה"כנענית" מורחקת אל השוליים של החשיבה הישראלית החדשה, מעמדו כמשורר זוכה לאישוש ולקידום בסדרה של מאמרי ביקורת והערכה (מאת ברוך קורצווייל, גדעון קצנלסון, י' אורן ודן מירון), וההכרה בו כאחד מן הבולטים במשוררים העבריים של התקופה נעשית לנחלת הכלל. הוא לא ויתר על שום עיקר מעיקרי משנתו הפוליטית-האידיאולוגית; ואחרי הניצחון במלחמת ששת הימים אף נתן להם ביטוי מעודכן בחוברת 1967 – ומה הלאה? (שלום עברי) וכן באנתולוגיה של ההגות ה"כנענית" "מניצחון למפולת" (1976) שערך. אולם עיקר מרצו מושקע עתה בכינוס שירתו בשלושה כרכים (1974-1977). לאלה נוספו ב-1975 שלושה קובצי שירה חדשים: "אהבת נשים", "שירי נערה" ו"שירי פרט".
רטוש תרם תרומות חשובות לחידוש השפה העברית, הן במציאת מקבילים עבריים למושגים לועזיים והן בדיונים בבעיות לשוניות שונות, כגון אפשרות הלטיניזציה של הכתב העברי. ב-1981 חגגה הקהילה הספרותית הישראלית את מלאות ארבעים שנה להופעת "חופה שחורה". המשורר נפטר זמן קצר לאחר מכן. ב-1982 ראו אור (בעריכת ש' שפרה) שני כינוסים ראשונים של יצירתו בפרוזה: "ספרות יהודית בלשון העברית" ו"ראשית הימים: פתיחות עבריות". ב-1986 הופיע כרך "מכתבים" (בעריכת י' עמרמי). רטוש תירגם עשרות רומנים, מחזות וספרי עיון. בין השאר: "ניקולאס ניקלבי" מאת דיקנס (1948 ואילך); "מנזר פארמה" מאת סטנדאל (1953); "הדבר" מאת אלבר קאמי (1962); "תורת הספרות" מאת ר' וולק ואוסטין וורן (1967).
יצירתו השירית נחלקת בבירור לכמה חלקים נבדלים זה מזה תמטית, צורנית וכרונולוגית. בראשיתה היתה זו בעיקרה שירה פוליטית ריגושית-רטורית אך קונקרטית בתכניה. תכנים אלה נוצקו אל תוך צורות שיריות מוקפדות ומדויקות. השירים הצטיינו במקצבים רהוטים, בחריזה עשירה ובלשון פיוטית "גבוהה". מפנה ברור למדי בשירתו, שאמנם היו לו סממנים מוקדמים, חל פחות או יותר עם אימוץ ה"שם" יונתן רטוש, בשלהי 1937. הוא כתב עתה שירים סימבוליסטיים, הרמטיים בחלקם הגדול, מונומנטליים בנושאיהם ובדרכי העיבוד של הנושאים, מבוססים על חומרים מיתיים, בעיקר אלה השאובים מן המיתולוגיה האלילית הכנענית העתיקה; שירים ששפתם היא תרכובת מודרנית של לשונות עתיקות ממקורות שונים (לרבות מקורות קדם-מקראיים), הפרוזודיה שלהם נשענת על מקצבים היפנוטיים ועל חריזה עשירה, החזרות שבהם מגבירות את האפקט ההיפנוטי-הסוגסטיבי, שהוא חזק יותר מן המסר האינפורמטיבי-הרפרנציאלי שלהם, ולכן הם טעונים פענוח מאומץ. אפשר לומר שבשירים אלה מצאה הפואטיקה של הניאו-סימבוליזם ""הארץ""-ישראלי מבית מדרשו של א' שלונסקי את ביטויה השלם ביותר. שלמות זו שיקפה עולם פנימי טרגי אך נשלט על ידי חוקים ברורים ותקיפים; עולם שבמרכזו עמד הגבר המורד, הבודד, עתיר התאווה וחמדת החיים אך השפוט למוות "לפי חרב".
עולם זה נהרס בהתנגשותו עם המציאות הישראלית של ראשית שנות החמישים. שיריו שכונסו בקובץ "צלע" שיקפו את המשבר שהתחולל בעת הריסתו של עולם הסדר הטרגי. המשורר הודה כאן כי בעודו מנסה להחיות את קסם "תהום-תהומותיים" היה צועד "במגפיים" כאילו "שכשך במי אפסיים" של מציאות עירונית נמוכה, דלת תרבות, משוללת הדר. מחד גיסא, ביכה כאן את הרס עולמו (ראו שירים כגון "קץ", "מת"); מאידך גיסא, הוא נפתח למציאות היומיומית, קלט את עגותיה (ראו השיר המבריק "חתיך") וניסה לביית אל תוך סגנונו הגבוה את נוסחי השיחה הנמוכים שלה. בקבצים המאוחרים יותר, "שירי חשבון" ו"שירי ממש", חיזק את האוריינטציה ה"פרקטית" שלו כשהוא ממיר את השלמות והמונומנטליות של שיריו המוקדמים בהמשכיות של משהו מעין יומן שירי של גבר מזדקן, עתיר חוכמת חיים מרירה, מתבונן במציאות המקיפה אותו בלא אשליות, משתמש בלשונותיה ובמקצב הדיבורי שלהן. רטוש – מסקני ומרחיק לכת בכל מעשיו – הוליך כאן את המשבר שפקד את כל משוררי האסכולה הניאו-סימבוליסטית (שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, אבות ישורון) בשנות החמישים עד להשתמעויותיו הקיצוניות ביותר.
כאמור, הוויכוח על ערכה ועל מרכזיותה של שירתו בספרות העברית המודרנית הסתיים בראשית שנות השישים בניצחונו המוחלט של המשורר על המזלזלים בו (כגון ש' גרודזנסקי). לעומת זאת, הסתמנו ויכוחים הן בפרשנותה של שירה זו והן בהערכת חלקיה השונים. בהערכה זו התייצבה אל מול ההכרה בחלקה המוקדם, הסימבוליסטי של יצירת המשורר כבתרומתה השירית הבולטת ביותר הערכת-נגד, שייחסה ערך עודף דווקא לחלקה המאוחר, הבלתי-סימבוליסטי. המבטא העיקרי של ההערכה השנייה היה נתן זך, המבקר המחמיר של האסכולה הסימבוליסטית. אולם ספק הוא אם זך הצליח לשכנע את מרבית הקוראים והמבקרים. אף כי אין ספק בכך שגם שירתו המאוחרת של רטוש מעוררת עניין, הן בזכות עצמה והן כאינדיקציה מעמיקה של המשבר הרוחני והאסתטי של הספרות העברית בתקופת המדינה, מתבצרת ההכרה בשירים המרכזיים של "חופה שחורה", וכן בשירים שנכתבו בשנים שלאחר חתימת ""חופה שחורה"", "בארגמן", "אבימלך", "את נשמת", לא רק כשיאה של יצירתו, אלא גם כשיאה של השירה העברית הסימבוליסטית. אשר לוויכוח הפרשני: תחילה התפרשה שירת רטוש כביטויו של עולם נפשי "אלילי"-פרימיטיבי-"קמאי" (קצנלסון). פרשנות זו נדחתה לחלוטין (בידי מירון) תוך הצבעה על התחכום המבני והצורני של השירים ועל ההנחות המודרניסטיות המהוות את תשתיתם האינטלקטואלית. דחייה זו נתקבלה ונהפכה לנקודת המוצא של כלל ביקורת רטוש. ואולם כאן הסתמנה מחלוקת חדשה: בין אלה הסבורים ששירתו והשקפת עולמו הלאומית והפוליטית ה"כנענית" קשורות זו בזו לאין התר (בין השאר, לינדבאום), לבין אלה הסבורים שהתכנים ה"אליליים" והאידיאולוגיים הללו רק מזינים בשירה זו השקפת עולם מודרנית, קיומית-טרגית בעיקרה (בעיקר מירון). לדעת האחרונים, הבנה כזו של שירתו גם חושפת את המקורות האמיתיים של הפוליטיקה והאידיאולוגיה שלו, שיש לחפ"שם" לא במסגרת החשיבה הלאומית-הציונית אלא במסורת החשיבה של הימין האירופי, ששורשיו נעוצים בתורת ניטשה ותלמידיו, הוגי הדעות הוויטליסטים והפשיסטים, ותנועות אינטלקטואליות-פוליטיות מעין ה"אקסיון פראנסייז" האנטישמית של מוראס, שסיפקה מודל רוחני לחוגי "שם", ושרטוש ניסה להעתיק את דפוסי פעולתה.

אורן, יצחק. "שירי יונתן רטוש". ""הארץ"". 13.3.1953; אפרת, מיכל (עורכת). "שירת רטוש ולשונו". חיפה: אוניברסיטת חיפה. 2002; ברזל, הלל. "יונתן רטוש". "משוררים בגדולתם: מסות מחקר על משוררים עבריים". תל אביב: יחדיו. 1979. 262-296; לאור, דן (עורך). "יונתן רטוש – מבחר מאמרים על שירתו". תל אביב: עם עובד. 1983; מירון, דן. "על שירת יונתן רטוש". "ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו: עיונים ביצירות אלתרמן, רטוש, יזהר, שמיר". ירושלים ותל אביב: שוקן. 1962. 109-172; —. "יונתן רטוש כגיבור תרבות". "נוגע בדבר: מסות על ספרות, תרבות וחברה". תל אביב: זמורה-ביתן. 1991. 161-202; קורצווייל, ברוך. "מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים". "ספרותנו החדשה – המשך או מהפיכה?". ירושלים ותל אביב: שוקן. 1959. 270-300; שמיר, זיוה. "להתחיל מ"אלף": שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1993.

דן מירון

לינקים חיצוניים

לקסיקון אוהיו לספרות עברית

ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך

אהבת נשים, אלף, הארץ, הדבר, הירדן, חופה שחורה, חזית העם, טורים, יוחמד, לקבר ישמעאל, מחברות לספרות, מכתבים, מנזר פארמה, מניצחון למפולת, ניקולאס ניקלבי, ספרות יהודית בלשון העברית, עינינו נשואות לשלטון, עשרים אלף מיל מתחת למים, צלע, קו – ומה הלאה? (שלום עברי), ראשית הימים: פתיחות עבריות, שירי חשבון, שירי ממש, שירי נערה, שירי פרט, שם, תורת הספרות

ספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה

ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו: עיונים ביצירות אלתרמן, רטוש, יזהר, שמיר, הארץ, יונתן רטוש – מבחר מאמרים על שירתו, להתחיל מאלף: שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה, משוררים בגדולתם: מסות מחקר על משוררים עבריים, נוגע בדבר: מסות על ספרות, תרבות וחברה, ספרותנו החדשה – המשך או מהפיכה?, שירת רטוש ולשונו

תגיות חופשיות

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כנענות, מודרניזם, מיתולוגיה, סימבוליזם

מידע כללי

מוסדות אקדמיים
אוניברסיטת הסורבון
האוניברסיטה העברית בירושלים
הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב
הגימנסיה העברית רחביה בירושלים

תחומי לימוד אקדמיים
בלשנות
היסטוריה
משפטים

בקשר ספרותי עם
אלתרמן נתן
אמיר אהרן
זמורה ישראל
שלונסקי אברהם

עיר או ארץ מגורים
אודסה
אוקראינה
ירושלים
ישראל
פריז
צרפת
תל אביב

זהות אתנית/דתית
יהודי/ה

גיל בעת פרסום ראשון
24 (1932)

רקע משפחתי

בנו של הסופר ואיש החינוך יחיאל הלפרין|בנה של אשת החינוך פנינה הלפרין

גודל ערך
ארוך

הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה

שלחו תמונה עם זכויות יוצרים:

הערה חשובה

הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.