חזרה לדף התוצאות

ראובני אהרן /// סופר /// נולד בפולטבה, אוקראינה /// 18861971 /// גיל
כותב/ת הערך: בר-יוסף חמוטל

יש להירשם כדי לשמור את הערך

לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב

שתפו את הערך:

ז'אנרים אופייניים

סיפור קצר
פואמה
רומן

תחומי יצירה

פרוזה
שירה
תרגום

פרסים

פרס ביאליק

שפות יצירה

יידיש
עברית

מעדכן/ת הערך

יפתח אשכנזי
תאריך עדכון אחרון: 2019-09-01 00:00:00

סופר
נולד בעיירה פּוֹלטָבָה, אוקראינה, שהיתה מרכז של פעילות רוסית מהפכנית, השכלה יהודית ו"הגנה עצמית" בתקופת הפוגרומים. סבו מצד אביו היה מנוי על עיתונים עבריים וידע קרוא וכתוב ברוסית ובפולנית. אביו, צבי שימשלביץ, שהיה מראשוני "חובבי ציון" ופעיל באגודת "בני משה", ביקר בארץ פעמיים (1891, 1905). אחיו, יצחק בן-צבי, היה נשיאה השני של מדינת ישראל וחוקר קהילות ישראל במזרח. על השכלתו כתב ראובני: Reading – No schools"". בגיל שבע-עשרה, בקיץ 1904, יצא לאמריקה, עבד שנתיים בבתי חרושת בשיקגו, ובקיץ 1906 שב לפולטבה, מאוכזב על שהחמיץ את מהפכת 1905. רשמיו מאמריקה התפרסמו בשבועון "פועלי ציון" ברוסית בעריכת דב בר בורוכוב ויצחק בן-צבי. באותו קיץ נידון למאסר, ולאחר שנתיים לגירוש לצפון-סיביר עם אביו, משום שבביתם נמצא נשק להגנה עצמית (אחיו יצחק נידון לעבודת פרך, אך הצליח להימלט ולעלות לארץ). בסיביר עסק האב בסחר חליפין עם הטונגוסים המקומיים, וראובני חיבר מילון וספר דקדוק של השפה הטונגוסית, ובעזרתה הצליח לברוח ליפן, שם עבד כמתורגמן. ב-1910 הגיע לארץ ישראל דרך מנצ'וריה, שנחאי והאוקיינוס ההודי, בדרכון ארמני שהשיג ביפן, ובעזרתו הורשה להיכנס לארץ כתושב קבע (ליהודים הותרה כניסה רק לשלושה חודשים). הוא שוחרר משירות בצבא הטורקי תמורת תשלום (שהיה מקובל לגבי משכילים וזרים).
בארץ כתב ברוסית לעיתון היהודי-רוסי "רזסויט" וביידיש (שתורגמה לעברית) לעיתון "האחדות" של מפלגת "פועלי ציון" הסוציאליסטית, ואף השתתף בעריכתו (עם יצחק בן-צבי, רחל ינאית, י"ח ברנר ודוד בן-גוריון). בשנים 1920-1910 פירסם סיפורים וקובצי סיפורים ביידיש בקייב ובוורשה, וכתב ביידיש רומן-טרילוגיה ("פיין") ואף תירגם אותו לעברית ("עיצבון"), אך רק ב-1929 הצליח למצוא לו מו"ל, בהוצאת שטיבל. בארץ פירסם ביידיש קובץ שירים (1915) ואת הסיפור "אונטערן וואנד" (1920). כמו כן החל לכתוב ולפרסם בעברית, בעידודו של י"ח ברנר, את הסיפורים "בבית המרפא" (1913) ו"שאהבה נפשה" (1925), ולאחר מכן את הרומן "האניות האחרונות" (1923) ואת הרומן "שמות" (1925): חלקים בטרילוגיה "עד ירושלים". בשנות העשרים ניסה לפרסם את הרומן "שמות" בתרגום לרוסית, אך הלקטור היהודי פסל את הספר, משום שיש בו תיאורי שחיתות ופריצות. בזמן הפרעות בירושלים (1920) הצטרף לז'בוטינסקי, שיצא בראש קומץ צעירים להגן על יהודי העיר העתיקה, והשתתף במשלחת שיצאה ללונדון כדי לדווח על חלקו של השלטון הבריטי בפרעות (1921). באותה עת התייאש מהעמדה הפוליטית השמאלית ואימץ דעות מיליטנטיות כלפי הערבים. ב-1921 נבחר על ידי הוועד הזמני של יהודי ירושלים כציר לאספת הנבחרים, ובשנים 1928-1924 עבד בוועד הפועל של ההסתדרות, אך ויתר על עבודה זו והצטרף למערכות העיתונים הימניים "הבוקר" ו"בוסתנאי".
בשנות השלושים הופיע הרומן "בראשית המבוכה" (1932), אף הוא חלק מן הטרילוגיה, והסיפור "דור דור", ואילו את הפואמה "מלחמת ירושלים: שיר ניצחון" התקשה לפרסם בארץ, והיא פורסמה בקובנה, ליטא (1931). בשנות הארבעים התפרסמו הפואמה הלירית "לילות ירושלים" (1947) עם תמונות של זאב רבן, ו"חמישה ושלושים שיר נהי עז" (1949). גם לאחר קום המדינה המשיך לכתוב ולפרסם ביידיש, ובמקביל פירסם בשנות השישים קובץ שירים, קובץ סיפורים, רומן בשם גלגול נ"שמות" (שעיבד אותו למחזה ב-1981) והוצאה מחודשת של הרומן-טרילוגיה "עד ירושלים".
כל ימיו חי ראובני בירושלים עם אשתו סופיה ירמנס והתפרנס בדוחק רב, בעיקר מתרגום ומעריכה. הוא תירגם מצרפתית סיפורים של וולטר, את "אבא גוריו" של בלזק, "מנזר פרמה" של סטנדאל, "ז'רמיני לסרטה" של אדמון גונקור, "אי הפינגווינים" של אנטול פרנס, ומאנגלית את הרומנים "הג'ונגל" ו"נפט" של אפטון סינקלר ואת "האם" של פרל בק. הוא כתב גם ספרי מחקר, בעיקר בתולדות עמי קדם והעם העברי הקדום.
ראובני נחשב כיום לסופר גדול שלא זכה להערכה הראויה לו. אמנם בראשית דרכו, בעשור השני של המאה העשרים, זכה לשבחים מפי ברדיצ'בסקי ולתמיכה נלהבת מברנר והשתלב במערכת הפוליטית והספרותית ששלטה בארץ, הן כסופר והן כמבקר ספרות. אולם בשנות העשרים, אף שהרבה אז לפרסם בעברית, ביידיש וברוסית, קיבל ביקורות פושרות. בשנות השלושים ותחילת הארבעים נדחק לגמרי אל שולי המערכת הספרותית. ספרו המרכזי, הטרילוגיה "עד ירושלים" (1932), יצא בתחילה בשם "בראשית המבוכה" ולא זכה לשום תגובה. להתעלמות ממנו היו שלוש סיבות עיקריות: ראשית, ראובני היה אדם בעל אישיות חזקה מאוד, לוחמנית ובלתי מתפשרת. גם בהתכתבויות אישיות וגם כעיתונאי וכמבקר ביטא בחריפות, לעתים בלשון בוטה, דעות לא מקובלות ולא נרתע מעימותים קשים ומפגיעות אישיות, גם במחיר הפופולריות האישית והציבורית שלו. שנית, הוא לא השתייך לשום קבוצה פוליטית מוגדרת, שכן בכל אידיאולוגיה ראה צביעות המתכסה בסיסמאות, ולא הסתיר זאת. שלישית, הוא הציג את המציאות הציונית החלוצית מנקודת מבט "דקדנטית", תוך הבלטת צדה המנוון והמושחת וחשיפת הפגמים הבלתי-ניתנים לתיקון של האדם באשר הוא אדם. כסופר שהחל את דרכו ברוסית וביידיש, גם תחיית הלשון העברית לא עוררה בו התלהבות יתרה.
רק לאחר ההופעה המחודשת של הטרילוגיה "עד ירושלים" (1954) זכה ראובני בתגובות חיוביות ובפרס ירושלים, ויצירתו נכללה בקורסים שלימד שמעון הלקין באוניברסיטה העברית בירושלים. בעקבות מאמרו של נתן זך, "אמנות הרומן של ראובני" (1967), הופיעו מאמרים, רשימות ומחקרים רבים גם לאחר מותו. ב-1969 זכה בפרס ביאליק. הסיבות לעליית קרנו נעוצות, ראשית, בהתמתנות כתיבתו הביקורתית ויחסיו האישיים; ושנית, בשינויים אישיים ואידיאולוגיים במערכת ההתקבלות, שראתה בביקורת הציונות החלוצית ובעמדה "דקדנטית" הישג ספרותי. לגל קצר נוסף של התקבלות חיובית זכה ראובני בעקבות הופעתה של מהדורה מחודשת של הטרילוגיה "עד ירושלים" שראתה אור, בעריכתו של יגאל שוורץ, שגם הוסיף אחרית דבר, במסגרת "הספריה" (1987), סדרה נחשבת מיסודן של הוצאת כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה.
הרומנים של ראובני, ובמיוחד שתי הטרילוגיות "עיצבון" ו"עד ירושלים", חשובים כתיעוד היסטורי חתרני של הציונות בתקופת העלייה השנייה ושל החיים בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. רבים מהפרטים ומהדמויות ברומנים אלה מתעדים עובדות לא נעימות, שהיסטוריונים ציונים בני זמנו העדיפו להתעלם מהן. כתיבתו מצטיינת בפיכחון אכזרי ובפסימיות לגבי טבע האדם ומניעיו. בדומה לסופרים עבריים אחרים שהושפעו מן הנטורליזם ומתרבות הדקדנס (ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, יעקב שטיינברג, יעקב חורגין, יהושע בר-יוסף), הוא עוסק בחשיפת דחפי החיים הראשוניים, הגופניים, המניעים את האדם ובתהליכים תת-מודעים הנשלטים על ידי יצר הקיום האנוכי, אך מסתתרים מאחורי אידיאולוגיה או יומרות מוסריות, שאינן אלא מסך של צביעות ושקר. בעיצובו של מסך שקרי זה, שאינו מאפשר לאדם לראות נכוחה את הזולת, את עצמו ואת החיים בכלל, מגיע ראובני להישגים אמנותיים מרשימים ביותר.
בשנת 2017 פרסם יגאל שוורץ מסה על יומני המסע של ראובני בספרו מעת לעט. במסה פרסם מהמסה שוורץ חלקים עיקריים מן היומנים לראשונה. באותה שנה פורסם מחדש הרומן "שמות".

בר-יוסף, חמוטל. "'"עיצבון"' של אהרן ראובני". "טעמי הקריאה". מבשרת ציון: צבעונים. 2006. 211-202; סדן-לובנשטיין, נילי. "אהרן ראובני: מונוגרפיה". תל אביב: ספרית פועלים. 1994; שוורץ, יגאל. אהרן ראובני, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1992; —. לחיות כדי לחיות: "אהרן ראובני: מונוגרפיה". ירושלים: יד יצחק בן-צבי. 1993; —. "מחוץ לגדר הרפובליקה הספרותית: פרשת התקבלותו ה'מוזרה' של אהרן ראובני". "מה שרואים מכאן". אור יהודה: דביר. 2005. 200-149.

חמוטל בר-יוסף

לינקים חיצוניים

לקסיקון אוהיו לספרות עברית

הערך באתר פרויקט בן יהודה

ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך

אבא גוריו, אי הפינגווינים, בוסתנאי, בראשית המבוכה, גלגול נשמות, האחדות, האם, האניות האחרונות, הבוקר, הג'ונגל, ז'רמיני לסרטה, חמישה ושלושים שיר נהי עז, לילות ירושלים, מנזר פרמה, נפט, עד ירושלים, עיצבון, פיין, רזסויט, שמות

ספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה

אהרן ראובני, מבחר מאמרי ביקורת עליצירתו, אהרן ראובני: מונוגרפיה, טעמי הקריאה, לחיות כדי לחיות: אהרן ראובני: מונוגרפיה, מה שרואים מכאן

תגיות חופשיות

העלייה השניה, חלוצים, נטורליזם

מידע כללי

בקשר ספרותי עם
בן-גוריון דוד
בן-צבי יצחק
ברנר י''ח
ז'בוטינסקי זאב
ינאית בן-צבי רחל

עיר או ארץ מגורים
ארה"ב
יפן
ירושלים
ישראל
סיביר
שיקגו

זהות אתנית/דתית
יהודי/ה

גיל בעת פרסום ראשון
37 (1923)

רקע משפחתי

אחיו של הפוליטיקאי וההיסטוריון יצחק בן-צבי

גודל ערך
בינוני

הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה

    שלחו תמונה עם זכויות יוצרים:

    הערה חשובה

    הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
    בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.