סופרת, מחזאית ועורכת
נולדה בחיפה להורים ילידי ישראל. למדה בתיכון "חוגים". למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב (1987-1983). עורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה ומלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. יצירתה כוללת סיפורים, נובלות, רומנים, מחזה ("דבורה בארון", שהוצג בתיאטרון "הקאמרי" ב-2000 בבימויה של זהרירה חריפאי) וספרי ילדים. סיפורה הראשון, "דיסניאל", פורסם במאי 1988 ב"עתון 77". הסיפור זכה בפרס הסיפור הקצר של הירחון (1989) ותואר על ידי הסופר חיים באר, ששפט בתחרות, כרגע של חסד לספרות הישראלית.
קובץ סיפוריה הראשון, "סוגרים את הים" (1990), זכה לאהדת המבקרים, סימן את קציר כקול בולט ומקורי וכבעלת שליטה בפיתוח העלילה ובעיצוב הדמויות המלמדת על בשלות אפית. סיפורי "סוגרים את הים" כתובים בז'אנר של סיפור החניכה ועוקבים אחר התבגרותן של הדמויות המתוארות ומעברן מהתייחסות נאיבית לחיים, לקליטה מלאה ומציאותית יותר שלהם. שני סיפורים בקובץ מתארים את התבגרותה של ילדה בגיל מוקדם יחסית, כשהיא עדה לנסיבות המביאות את הוריה לגירושים ("דיסניאל") וכנערה שבגופה כבר הנצו סימני הנשיות ("שלאף שטונדה"). שני הסיפורים האחרים מתארים התבגרות מאוחרת של אנשים מבוגרים יותר: מלצרית צעירה השואפת לככב בסרטי קולנוע ("הנעליים של פליני") ומורה רווקה בשנות השלושים בחייה (""סוגרים את הים""). בסיפור זה מתוארת הזהות המינית המפולשת, המאפיינת דמויות נשיות שנעות בין הטרוסקסואליות ללסביוּת, והעתידה להתפתח ברומנים של קציר. בארבעת הסיפורים מוצגת ההתבגרות כאסון, שנזקיו אינם גלויים כלפי חוץ, אך צלקותיו הנפשיות עמוקות. בכל סיפור מעומת העבר, שבו הכול היה אפשרי, עם ההווה, שכמעט דבר אינו אפשרי בו. עם זאת, הסיפורים מבליטים גם כיוון בריחה חלופי, אל הדמיונות. הסיפורים רוויים פיגורות לשוניות, ובמקרים רבים הדימויים והמטפורות הם בעלי רעננות ועושר. מול הספרות ה"רזה", שהחלה לצבור תאוצה בשנים שבהן פורסמו סיפורים אלה, עומד המבנה התחבירי החדש של קציר, הכולל משפטים ארוכים במיוחד והיונק ממסורת זרם התודעה, אף שהמחברת אינה מוותרת על העלילה החיצונית. הסיפור "שלאף שטונדה" עובד לסרט קולנוע ("סודות משפחה", 1998).
הרומן הראשון של קציר, "למאטיס יש את השמש בבטן" (1995), הוא רומן חניכה בעל תשתית אדיפלית. הוא מציג שתי פרשיות בחייה של הגיבורה ריבי, סטודנטית בת עשרים ושלוש מחיפה: התאהבותה ביגאל, מרצה נשוי שגילו כפול מגילה, וגוויעתה של אמה ממחלת הסרטן. שתי העלילות מקבילות לשני המרחבים האורבניים המתוארים בספר ומלווים את כל כתיבתה: תל אביב וחיפה. גם הקול המספר מאופיין בדואליות, הסיפור נמסר הן בגוף שלישי והן על ידי ריבי, המגיבה בגוף ראשון על מאורעות העבר. ביחסיה של ריבי עם אמה ניתן לסמן שני צירים מנוגדים: מצד אחד, הערצה בלתי מסויגת בשל יופייה של האם ובשל היותה נחשקת על ידי גברים; ומצד שני, חרדה תורשתית ממוות בטרם עת. ריבי מאמצת את שני דגמי הנשיות של אמה בסדר הפוך: מודל של נישואי נוחות לרופא המסייע לה בימי חייה האחרונים ומודל של אהבה לגבר נשוי ונכסף. בדרכה אל הנישואים המקובלים והשלווים מוותרת ריבי על הגבר הבלתי-מושג והופכת אותו לאובייקט ספרותי. כמו אמה, שהתאהבה בדוד הנשוי ובעל המשפחה, מתאהבת ריבי, שאביה נטש אותה בגיל שלוש-עשרה, ביגאל, גבר נשוי הלוקח אותה למסעות בעולם ומהווה "מאהב-אב". מסעות אלה ממשיכים את מסורת הרומנס, המתאר אוהבים המתמכרים לאהבתם בנופים זרים, אך התבנית הרומנסית נשברת כאשר המסע הפיזי הופך למסע חניכה נפשי, שבמקום לקרב בין האוהבים מנבא את פרֵדתם.
ב-1999 פירסמה קציר קובץ נובלות בשם "מגדלורים של יבשה". הרומן השני שלה, "הנה אני מתחילה", ראה אור ב-2003 ולא התקבל באהדה כמו יצירותיה הקודמות. הוא מתאר את שנות נעוריה של ריבי שנהר בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ובמרכזו סיפור אהבה חריג בין ריבי בת הארבע-עשרה לבין מיכאלה ברג, מורתה הנשואה לספרות. הרומן מסופר על ידי ריבי בגוף ראשון ובמבט רטרוספקטיבי, שעה שהיא סופרת, רעיה ואם. סיפור האהבה בין התלמידה למורתה עולה מיומנה של ריבי, הבנוי כמחברות הנכתבות ממנה לקיטי, הנמענת הבדויה, יצירת דמיונה של אנה פרנק. רוב חלקי העלילה מתרחשים בחיפה, שאינה מהווה רק מרחב גיאוגרפי אלא גם מרחב נשי, שמבנהו הטופוגרפי, הכולל הרים וים, מקביל לגוף הנשי ואנלוגי לתהליך הפיכתה של ריבי מנערה לאישה. זוהי האלטרנטיבה שמעמידה קציר לתל אביב הגברית נוסח יעקב שבתאי, הן ב"הנה אני מתחילה" והן ב"סיפורי חיפה" (2005), שלוש נובלות המתרחשות במרחב החיפאי.
ב-2008 ראה אור ספרה "סיפורי תל-אביב". ב-2013 ראה אור הספר "צילה". זהו הרומן הגדול, המורכב והיומרני ביותר פרי עטה של קציר. עלילתו מתפרשת על פני ארבעה דורות ויוצרת חיבור חדש ורענן בין ז'אנר רומן הדורות, או הסאגה המשפחתית, לבין ז'אנר האוטוביוגרפיה הבדיונית.
ספריה תורגמו לכמה שפות אירופיות ולסינית. היא זכתה בפרס אקו"ם ליצירה בעילום שם (1989), בפרס קרן תל אביב לאמנות ולתרבות על שם יהושע רבינוביץ (1989), בפרס WIZO הצרפתי על "למאטיס יש את השמש בבטן" (2004) ועוד. ספרה "צילה" זכה בפרס היצירה הציונית (2014) ונכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר (2013).

אורן, יוסף. ""מגדלורים של יבשה"". "הקול הנשי בסיפורת הישראלית". ראשון לציון: יחד. 2001. 126-112; —. "על '"סוגרים את הים""'. "הצדעה לספרות הישראלית". ראשון לציון: יחד. 1991. 143-150; שיפמן, סמדר. "האם אני נמצאת: סיפור החניכה הנשי אצל צרויה שלו ויהודית קציר". "מכאן" ב'. יולי 2001. 141-125;
Gold, Nili. "The Topography Of The City And The Body: Yehudit Katzir's Haifa". Hebrew studies 47. 2006. pp. 281-294.

שי רודין