סופרת, עיתונאית, תסריטאית ושחקנית
נולדה בלבוב, אוקראינה, כאלונה גייקלה. הוריה היו כימאים. אביה נפטר כשהיתה בת חמש. כשנה לאחר מותו ב-1972 עלתה משפחתה לישראל והשתקעה בקריית ביאליק. בגיל שלוש-עשרה עברה להתגורר אצל סבתה, וכעבור שנתיים עברה מקריית ביאליק לקיבוץ רמת יוחנן. לאחר שנה עברה לחיפה. סיימה בגרות חלקית והתגייסה לנח"ל. עם שחרורה למדה ב"בית צבי" ושיחקה בסרטים ובתיאטרון. קריירת המשחק שלה נמשכה בשנים 1993-1985.
ב-1985 נישאה לצלם הטלוויזיה עודד קמחי, והתגרשה ממנו כעבור שנתיים. את בן זוגה הנוכחי, המוזיקאי יזהר אשדות, פגשה בזמן צילום הסרט "שוברים" (1985). היא הפכה לשותפתו ליצירה והיא כותבת את המילים לרוב שיריו. ב-1993 החלה לכתוב מחזות, תמלילים לשירים וכתבות בעיתונות. כתבה במוסף הנשים בעיתון "חדשות", במקומונים, והיתה בעלת טור במוסף "קפטן אינטרנט" ב"הארץ".
יצירתה הספרותית כוללת שירים, ספר ילדים, סיפורים קצרים ורומנים. היא נחשבת לקול נשי בולט בקרב הסופרות שהחלו לפרסם בשנות התשעים של המאה העשרים, בהן יעל הדיה, מירה מגן, גבריאלה אביגור-רותם, דורית רביניאן, יהודית רותם וצרויה שלו.
סיפורי "אני אנסטסיה" (כתר, 1996), קובץ סיפוריה הראשון, נמסרים ברובם על ידי מספרת-גיבורה, וכל אחד מהם מאיר פן אחר בהתגבשותה של הזהות הנשית: בסיפור "ליקוי ירח" מתארת קמחי מבעד לעיניה של ילדה-עולה את סיפור התעללותו הנפשית והמינית של אב חורג; בסיפור "סרטים" מתוארת זוגיות במשבר מבעד לעיניה של תסריטאית תל-אביבית, שבן זוגה בגד בה ועזב אותה. בסיפור זה נחשף לראשונה נושא-העל המאפיין את כתיבתה – הרעוּת הנשית. בסיפור "שירת בלהות או הגמילה הלא ממומשת של מור אלקבץ" מתואר עולמה של צלמת אופנה הלוקה בבולימיה ומנסה במשך ערב אחד להיגמל מהתקפי ההקאה.
קמחי רותמת את לשון הסיפורים לביוגרפיה של הדמויות. כאשר היא כותבת את סיפורה של עולה חדשה, הסיפור כתוב בעברית משובשת. כשהסיפור מסופר על ידי תל-אביבית צעירה, העברית הופכת לשינקינאית, גסה, ישירה ורזה במתכוון וכו'. עם זאת, בכל ספריה מצטיירת תיבת הדהוד תרבותית, המלמדת על כך שהיא גדלה על ארון ספרים עשיר ומגוון וקלאסי יותר מאלה של רוב הסופרות הישראליות החילוניות שנולדו בארץ.
הרומן הראשון שלה, "סוזנה הבוכיה" (1999), מעמיד במרכזו מערכת יחסים בין בת לאמה. הגיבורה, סוזנה רבין, היא אישה בת שלושים ושלוש שעדיין מתגוררת אצל אמה וסובלת מהפרעות נפשיות. במהלך הרומן היא חווה אהבה ראשונה, משלימה עם גופניותה השנואה עליה ומחליטה לפתח את כישרון הציור שלה. סוזנה מספרת את סיפורה בגוף ראשון, ובאמצעות ריאליזם פולשני היא מתארת את עולמה החרדתי והמסוגר, שנפרץ כאשר היא מתאהבת בנאור, המגיע מחו"ל. בעזרתו היא מסירה את חומות המגן שבנתה סביבה ובוחרת בחיים.
אחוות הנשים הנבנית בין הבת לאם הדומיננטית, התלויות זו בזו (אף שלמראית עין נתפשת סוזנה כמטוּפלת), הופכת לנושא המרכזי ברומן "לילי לה טיגרס" (2004). כאן שוזרת המחברת את קורותיהן של שלוש נשים, ומתארת רעוּת נשית כמפלט מהאלימות הגברית. הרומן מסמן את המעבר של קמחי מסיפורת ריאליסטית לסיפורת סוריאליסטית. היא מתארת חברות בין שלוש נשים: לילי השיננית, מיכאלה נהגת המונית, ונינוש החיה בצלו של גבר אלים. הסולידריות הנשית, המאפיינת את המאבק הפמיניסטי-רדיקלי, מסייעת לשלוש להתמודד עם קשיי החיים. הרומן מערער על תפישת הזוגיות המאפיינת את השיח הפטריארכלי, ומציג את הגיוון כחלופה הולמת. מושגים הנתפשים כקשיחים, כגון זהות מינית, עוברים טרנספורמציה כאשר מתוארת היקסמותה של מיכאלה ההטרוסקסואלית מנינוש. גם הגוף האנושי מוצג ככפוף לרצון הדמות ולא לתכתיבי הטבע בפגישה המחודשת בין לילי לטארו, גבר שבו התאהבה בעבר, ששינה את מינו. לא זו בלבד שניתן להמיר את מינו של אדם, אלא שניתן גם להפכו לחיה: כדי להתמודד עם תופעת האלימות הגברית חווה לילי מהפך גופני, והופכת לטיגריס ממין נקבה. באופן כזה מתאפשר לה לרצוח את ליאון, בתגובה על התעללותו בנינוש, שמסתיימת ברציחתה. הפמיניזם הרדיקלי המאפיין את הרומן מחדד את הפער בין נשיות עצמאית ובעלת מודעות לבין הגבריות הישראלית חסרת האון. זו מגולמת בדמותו של עמיקם, הקצין שיכול לממש את מיניותו רק כאשר ניצב מולו אובייקט מיני ערבי נטול כוח.
"לילי לה טיגרס" הוא מן היצירות הנוקבות שנכתבו בישראל על מאבקיהן של נשים ועל ניסיונן לכונן את עצמן כסובייקטים במציאות שבה הן מאוימות תדיר על ידי גברים. היצירה מושפעת מהרומן "לילות בקרקס" לאנג'לה קרטר, סופרת ומסאית פמיניסטית בריטית, וזכתה לביקורות מעורבות בשל קיצוניותה.
ב-2002 כתבה קמחי עם עדנה מזי"א את התסריט לסרט הטלוויזיה "היה או לא היה", המגולל את סיפור אהבתם של המשורר אלכסנדר פן והשחקנית חנה רובינא. הסרט עובד למחזה והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בבימויו של עמרי ניצן (2007).
ב-2012 פרסמה את הרומן ויקטור ומאשה שבמרכזו סיפור ההתבגרות של שני אחים, ילידי ברה״מ לשעבר שהיגרו עם משפחתם לארץ. הספר, שמתאר באופן נוקב את החברה הישראלית ואת יחסה אל העולים, זכה לשבחי הביקורת.
קמחי מבטאת את דעתה הפוליטית השמאלית במכלול יצירתה, וביקורתה על מדיניות ישראל בשטחים ועל ממשלות הימין עוררה כמה סערות ציבוריות.
ספריה של קמחי תורגמו לכמה שפות. היא זכתה בכמה פרסים, בהם: פרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם (1993), פרס נוצת הזהב (1996), פרס ברנשטיין (1999), פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2001) ופרס ויצ"ו צרפת (2002).

ישראל, יעל. "זעקות ולחישות בשנקין". "עתון 77" 198. 1996. 6; ניב, קובי. "פמיניזם ובעיית האמהות". "הארץ" ספרים. 9.5.2001. 18; גונר, הדר. ""לילי לה טיגרס"". "נֹגה" 42. 2004. 61; שי, אלי. "השיננית והחיה והסקס בעיר הגדולה". "עתון 77" 295. 2004. 10.

שי רודין