משורר, סופר ואיש ציבור
נולד בסבסטופול שבחצי האי קרים לאמו רוזה רחל לבית טאובמן ולאביו ישראל קובנר. עבר עם משפחתו לווילנה, שם השלים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה "תרבות". בנערותו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" והתעתד לעלות לארץ ישראל. ב-1938 החל ללמוד בפקולטה לאמנות באוניברסיטה שבווילנה, ובשל כך דחה את עלייתו ארצה. עם כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית התייצב בין ראשי "השומר הצעיר" ב"ריכוז השומרי" בווילנה, שהנהיגו את המוני הפליטים מפולין, וב-1941, כשווילנה נפלה בידי הנאצים, הצטרף להנהגת המחתרת היהודית בגטו.
היה מהראשונים שהבינו את תוכנית ההשמדה הכוללת של יהודי אירופה שהגו הגרמנים, ופירסם עם חבריו, בראשית 1942, את הכרוז הידוע: "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות". משאפסו הסיכויים למרד בגטו וילנה בסוף 1943, יצא אל היערות והצטרף ליחידת פרטיזנים יהודית, שלחמה תחת פיקוד סובייטי. עם חיסול הגטו בסוף ספטמבר 1943 נרצחה אמו בבורות ההריגה של פונאר, ובזרועותיה נרצחה הילדה שלומית, בתו של אחיו גדליה. אחיו מיכאל נהרג כפרטיזן ביערות נארוץ' באוקטובר 1943. משנולדו ילדיו קרא להם על שם הנרצחים.
קובנר וחבורתו היו בין ראשוני השבים לחורבות וילנה עם הצבא האדום ב-1944, והם סייעו בהצלת שרידי אוצרות התרבות היהודית בעיר. מיד עם השחרור החל לארגן את תנועת "הבריחה", יציאה חפוזה של שרידי היהודים מברית המועצות ומפולין לנמלי רומניה, בדרך לעלייתם ארצה. הוא התייצב בראש חבורת הנקם, די"ן – דם ישראל נוטר – חבורה קטנה אך נבחרת של יוצאי הפרטיזנקה בעיקר, ששמה לה למטרה לנקום ולהשמיד נאצים. קובנר נשלח במסווה של חייל הבריגדה לארץ ישראל, כדי להשיג אמצעי לחימה. בדצמבר 1945 נתפש על ידי הבריטים על האונייה בדרכו חזרה לאירופה, נעצר, נחקר ונכלא. הוא נשלח לבית הסוהר בקהיר וישב שם כחודשיים. אחר כך הועבר לבית הסוהר בירושלים, שבו היה כלוא עד מרס 1946. בתום מאסרו הצטרף עם חלק מחברי "הנקם" לקיבוץ עין החורש, שבו חי עם משפחתו כל שנותיו.
בסוף 1947 קרא לו שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי, לשרת כקצין התרבות וההסברה של החטיבה. בעת המלחמה כתב קובנר את "הדפים הקרביים" שהתפרסמו מאוד, ובהם נתן ביטוי חריף ביותר לשנאה אל הפולש המצרי ולהכרח לעצור את התקדמותו. "הדף הקרבי" שעסק בנפילת קיבוץ ניצנים נכתב בחריפות מיוחדת, ושימש סלע מחלוקת בינו לבין מתנגדיו עד מותו. באחד מ"דפי הקרב" כתב: "מוות לפולשים!!! להרבות בשבויים… אויב שבוי חשוב מפגר מת. לא לפגוע בנכנעים. לאסוף שוחרי שלום. מוות לפולש!!!"
קובנר התגלה לציבור בארץ ובעולם בעת משפט אייכמן (1961). עדותו המרשימה עוררה עניין מחודש באיש וביצירתו. דמותו המיוחדת, דבריו הנוקבים והביוגרפיה המרתקת שלו משכו אליו עיתונאים וצלמים בעת המשפט. חלקים מעדותו כינס לימים בקובץ מסותיו "על הגשר הצר", והם משמשים גם היום חומר חינוכי והיסטורי חשוב.
ב-1961 היה בין יוזמי ומקימי "מורשת", בית העדות ע"ש מרדכי אנילביץ, שהפך למוסד הנצחת השואה והגבורה של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר בגבעת חביבה. אף כי לא נטה לתפקידים ציבוריים בתחום הספרות, נענה לקריאתם של סופרים ומשוררים וקיבל על עצמו להיות יו"ר אגודת הסופרים העבריים (1972). הוא נתקל בקשיים ובהתנגדות למהלכיו, ואחרי כשנתיים הפסיק את פעילותו והתפטר. ב-1971 גויס על ידי ד"ר נחום גולדמן ומאיר וייסגל לפרויקט "בית התפוצות" בתל אביב. במשך כחמש-עשרה שנים היה בין מעצבי הבית, והשפעתו על תוכנו של המוזיאון היתה גדולה. הוא מצא בפעילות זו כעין נחמה פורתא על שלא עלה בידו להקים מוסד זיכרון משותף של התנועות הקיבוציות, וגם לא מוסד זיכרון ראוי של "השומר הצעיר". התמסרותו לבניינו של בית התפוצות היתה חשובה מאוד בעיניו, גולת הכותרת של מחצית חייו השנייה, שאותה הקדיש לשימור הזיכרון.
ראשית כתיבתו הספרותית היתה בווילנה, שם כתב שירים קצרים ביידיש ובעברית, ששניים מהם פורסמו בעיתוני "השומר הצעיר" בזמן השלטון הסובייטי, אך רובם אבדו בעת היציאה מהגטו ליער. שיר נוסף שכתב ביער רודניקי, בשם "והיה לבבכם לכינור", הגיע לידיו של המשורר אברהם סוצקבר במוסקבה, הועבר לארץ ישראל ופורסם בעיתון "הארץ" (ספטמבר 1944) בחתימת שמו המחתרתי "אורי". זה היה פרסומו הספרותי הראשון בעברית בארץ. בעת מאסרו בכלא בקהיר החל בכתיבת הפואמה הראשונה שלו, "עד לא אור" (ספרית פועלים, 1947). נושאי הפואמה הם הגטו ולחימת הפרטיזנים, וכבר בה ניכרים קווי המתאר של יצירתו: יחיד נבחר הנושא משימה של גאולה וניצב מול ציבור שאינו מבין את בשורתו; סיפור חייו שלו כדגם מוביל ברצף השירי של הפואמה; מבנה קולאז'יסטי, דלגני, בעל רצף שבור של הפרקים והתמונות; מוטיבים חוזרים בצורות חדשות ובהקשרים חדשים; ולשון הרמטית, אניגמטית לפעמים, שאינה מתחנפת לקורא.
בשנות החמישים הראשונות התמסר לכתיבת פרוזה ופירסם את הרומן "פנים אל פנים" בעל שני החלקים, "הצומת" ו"שעת האפס" (ספרית פועלים, 1955-1953). הוא התכוון לכתוב טרילוגיה שתכלול את האפוס של שואה ותקומה, מרד הגטאות, ההשמדה, הבריחה ומלחמת העצמאות, דרך גלריית דמויות מחטיבת גבעתי. הוא לא השלים את הטרילוגיה, והחלק השלישי, שקובנר עצמו העיד (בריאיון עם עמי שמיר, 1970) ששרף אותו במו ידיו, לא פורסם מעולם. הספרים זכו להצלחה ניכרת ונדפסו במהדורות רבות.
עיקר כתיבתו של קובנר הוא שירה, ותרומתו העיקרית לשירת דורו ולפואמה העברית בדורות האחרונים היא הפואמות שלו, ובהן: "פרידה מהדרום" (1949), סיפור לחימתה של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות; "המפתח צלל" (1965-1950), על תקופת הגטו והיערות; "אדמת החול" (1961), חוויית שירה פגאנית ואקסטטית מביקורו בצפון-מזרח ברזיל; "אחותי קטנה" (1967), חשבונו המר והנוקב עם אירופה ועם עולם הנצרות; "חופה במדבר" (1970), רשמי טיול בסיני ומסע אל שורשי האומה; "להקת הקצב מנגנת על הר גריזים" (1972), ארץ ישראל מול אירופה, ירושלים מול ירושלים דליטא; "שירת הקקדו" (1972), פואמה סאטירית על מצב היהודי בעולם שלאחר השואה והמלחמה; "אל" (1980), פואמה שליחותית, שהמשורר מדבר בה אל נמעניו כשליח נוצרי בירושלים; ושתי הפואמות שיצאו לאור בשנת מותו: "שירת רוזה" (1987), ובה חשבון אישי נוקב ויחסו אל אמו; ו"סלון קטרינג" (1987), שירת הסיום של חייו כשהוא חולה במחלת הסרטן ומאושפז בבית החולים בארצות הברית. פואמה ישירה, גלויה, ללא מסכות.
החידושים שלו במבנה הפואמות הם שמייחדים את כתיבתו השירית: הרב-קוליות שלהן, המבנה הקולאז'יסטי שלהן, המצטרף לבסוף, חרף דילוגים במקום ובזמן ובקול השר, לתמונה שלמה; החזרה וההשלמה תוך פיתוח הנושאים העיקריים, אם במהלך הפואמה עצמה ואם בין פואמה לפואמה. בכך המשיך, תוך חידוש ושינוי, את מסורת הפואמות העבריות שכתבו משוררים עבריים לפניו (יל"ג, ומאוחר יותר ביאליק, דוד שמעוני, שמשון מלצר, ש' שלום ואחרים). בעוד שרוב בני דורו כתבו שירה אישית, לירית, נצמד קובנר למבנה הפואמטי ההדוק שיצר.
כתב גם שירים ליריים ומחזורים קצרים, שכונסו בספריו "מכל האהבות" (1965) ו"תצפיות" (1977), ובהם התייחס אל פרשיות מחייו, כמו ישיבתו בקיבוץ, גידול ילדיו, הקיבוץ כגן מטופח מבטיח מצד אחד וכמקום פרטי מלא צער מצד אחר, וכלל בהם גם שירי התרשמות ושירי הגות. בשירים אלה הוא מדגיש את כפל המולדות שלו: ארץ ישראל מול ליטא, עין החורש מול וילנה, נחל אלכסנדר מול נחל הוויליה. השירים הליריים הם גם כעין פואמות קצרות ויש בהם מחזורים קטנים בעלי מבנה של קולאז'.
קובנר כתב ופירסם גם מסות, שחלקן נישאו לראשונה כנאומים בטקסים שונים: "על הגשר הצר", אסופה בעריכת שלום לוריא (1981), ו"לעכב את הקריעה" בעריכת מוקי צור (1998). שני ספרי עדות גדולים שכתב, ובהם נתן ביטוי לרעיון שימור הזיכרון שפיתח, הם "מגילות האש" (1981) ו"מגילות העדות" (בעריכת שלום לוריא, 1993). לקורפוס הפרוזה שלו אפשר לצרף גם את שלושת ספרי הילדים "מסע אל ארץ המלים" (1981), "משהו על לוויתנים" (1989) ו"המלאך הקטן מיכאל" (1989).
זכה בפרס שלונסקי (1961) על שני החלקים של "פנים אל פנים", בפרס ברנר (1968) ובפרס ישראל (1970).

בן-יוסף גינור, צביה. "עד קץ הבדיה, עיון בשירת אבא קובנר". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1995; לוריא, שלום (עורך). "אבא קובנר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1988; פורת, דינה. "מעבר לגשמי, פרשת חייו של אבא קובנר". תל אביב: עם עובד. 2000; רוגני, חגי. "מול הכפר שחרב, עמדות פוליטיות כלפי הסכסוך היהודי-ערבי בשירה העברית, 1949-1929". חיפה: פרדס. 2006; שהם, ראובן. "המראה והקולות, קריאה קשובה ב'פרידה מהדרום' לאבא קובנר". תל אביב: ספרית פועלים. 1994; שמיר, עמי. "כל דור צריך להישרף בשריפתו, ראיון עם אבא קובנר". "למרחב". 10.5.1970.

אלישע פורת