הפואטיקה של פלח היא שילוב של ליריות, לעתים קרובות פיגורטיבית, עם חספוס פרוזאי, כמו לקוני. המבנה השירי הוא לרוב קולאז' של מרחב, זמן, התרחשות ולעתים אף עמדות דובר היוצרות אי-ודאות, פערים, היסוס ומתח באשר לאופי הסיטואציה. הקולאז' תומך מבחינה צורנית במסרים המחאתיים, כי הוא מערער את התמונה השלמה, את המבע המאורגן ה"קנוני", ומדגיש את החלקים, את השוליים. זו דקונסטרוקציה של מושגים ונורמות מקובלים, למשל הנחת קיומה של מציאות קוהרנטית, שלמותה של האמת, תקשורתיות וכדומה, שמאבדות את יציבותן בגין אי-צדק, שחיתות ואלימות. שירים רבים מעצבים מרחבים ממשיים בטבע ובערים, בארץ ובעולם, כמו מפעלים, שכונות, רחובות וכדומה, מה שעומד בניגוד לפרגמנטריות האמורה. תופעה פואטית זו מעצימה את הדיסאוריינטציה של הקורא, הנע בין פירוק לאחדות. הטון המריר בשיריה מרוכך לעתים קרובות באמצעות הומור אירוני וגרוטסקי, שמשרת את המסר המחאתי.
זכתה בפרס ברנשטיין לשירה עברית מקורית על ספרה "דודי השופט המחוזי דורבן" (1999).

אלטרס, אלון. "במאפיית אנג'ל". "ידיעות אחרונות" ספרות. 4.7.1997. 27; הרצוג, עמרי. "פלח כטורדת מנוחה". "הארץ" תרבות וספרות. 9.1.2004. ה'4; זך, נתן. "שירים כדורבנות". "הד החינוך" ע"ד (6). 2000. 35; קלדרון, נסים. "לא להסתיר". "מעריב" ספרות. 21.4.1997. 49.

גלעד מאירי