משוררת
נולדה ברז'שוב, גליציה המערבית, למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. האב, אדריכל, שירת כקצין בצבא הפולני והיה בעל הכרה לאומית פולנית. בגיל שמונה החלה לכתוב שירים בפולנית. המשפחה עברה ללבוב, וב-1919 פרצו פרעות ביהודי המקום. היא למדה אז בגימנסיה פולנית, וחברי "השומר הצעיר", שבאו לשערי הגימנסיה, הסבירו לתלמידים היהודים שאין מקומם שם. היא קיבלה את "דבר"יהם, וחרף התנגדות ההורים עברה לגימנסיה יהודית והצטרפה לשורות "השומר הצעיר". מרד נעורים זה החריף כשוויתרה על בחינות הבגרות ועלתה לארץ עוד בטרם מלאו לה שמונה-עשרה (מאי 1920). במשך פחות משנה חיה במחנה עבודה באום אל עלק ועבדה בייבוש ביצות, אבל בשל קדחת קשה שגרמה לה למחלת לב חזרה ללבוב, סיימה את בחינות הבגרות והמשיכה ללמוד באוניברסיטה פילוסופיה ומיקרוביולוגיה. למדה גם בסמינר עברי וקיבלה הסמכה להוראה. ב-1921 ראה אור ספר שירים ראשון שלה בשפה הפולנית, "פרקי חיים".
ב-1924 עלתה שנית לארץ עם בעלה האגרונום אריה קרמפנר (לימים עמיר). הם חיו במשך שלוש שנים בקיבוצים בית אלפא וקריית ענבים, וב-1927 עברו לתל אביב. כאן פגשה את אורי צבי גרינברג, שקרא את שיריה בפולנית והפציר בה לכתוב בעברית. עם שיריה העבריים שלח אותה אצ"ג לח"נ ביאליק, וזה מסרם לברל כצנלסון, עורך "דבר". שירה הראשון התפרסם ב"דבר" (1928) בשם העט בת חדווה, וב-1929 הופיע ספר שיריה הראשון בעברית, "ימים דובבים" (בהוצאת זהר). היא פירסמה שלושה-עשר ספרי שירה ועוד כעשרים ספרי שירים לילדים, הנחשבים לקלאסיקה של ספרות הילדים העברית. השיר הראשון לילדים התפרסם ב-1933 במוסף לילדים של "דבר". פירסמה בקביעות ב"דבר" לילדים וכן כתבה שירים, רשימות וביקורות ב"דבר", ב"דבר" הפועלת, ב"הפועל הצעיר", ב"מאזניים", ב"גליונות" ועוד.
ב-1947-1946 התנדבה לעבוד במחנות הילדים העקורים בגרמניה, ומאוחר יותר (1953) כתבה אפוס רחב יריעה (יותר ממאתיים עמודים) בשם "אחת", שבו סיפרה באמצעות שלוש דמויות נשים את סיפור השואה, ההעפלה, מלחמת השחרור והשכול. ב-1957 החלה לטפל בקליטתם של סופרים ואמנים, וב-1967 הקימה את בית מניה ביאליק לעידוד האישה היוצרת, ליד בית ביאליק בתל אביב.
ספרי שיריה הראשונים: "ימים דובבים" (1929), "יובל" (1932), "גיישה ליאת טנג שרה" (1935), נחשבו נועזים ופורצי דרך בתכניהם ובצורותיהם. שירים ליריים אלה עסקו בעולמה של צעירה ששרה את זוגיותה ואימהותה בגישה אמביוולנטית. ב"דודאים" (1945) היא מנהלת כעין יומן שירי, המיטלטל בחיוניות ארוטית דיוניסית בין סגידה לגבר החושני הנערץ עליה, לבין התנערותה מכניעתה אליו ושאיפתה אל חירותה ועצמאותה כאישה: "בַּת חוֹרִין הָיִיתִי/ וְאֶהְיֶה!" ("כמו כל אשה"). כך גם לגבי האימהות: מחד גיסא, היא חוגגת ברוך וברגשה את אימהותה, ומאידך גיסא היא מתמרמרת עליה כמצב של שבי. אמביוולנטיות זו היא מאפיין מרכזי לאורך כל יצירתה.
קבוצת שירים נוספת עוסקת בדמויות המקרא, כאשר הטיפול הפמיליארי בהן הופך את התנ"ך לסיפור מקומי אישי, בעיקר בסדרת השירים "מעולם דמויות מקדם" (1942), שבה היא מעלה דמויות נשים מבראשית עד מלכים (הגר, לאה, אשת לוט ואחרות) ומעמידה כעין תנ"ך נשי משלה.
במקביל לשירתה האינטימית פנתה עמיר גם לנרטיבים הלאומיים המתחדשים – בנוף, באהבת המולדת ובאירועים אקטואליים: ממאורעות 36', דרך המדינה בדרך, ועד הקמת המדינה ומלחמת השחרור. בניגוד לחוקרים הטוענים כי שירת הנשים בתקופת טרום-המדינה היא אישית ומתמקדת בתחום הפרטי בלבד, שיריה של עמיר מתמודדים עם נושאים קולקטיביים ומציבים אותה גם כמשוררת לאומית.
ואשר לצורה וללשון, בניגוד לשירה האימפרסיוניסטית נוסח ביאליק, העשירה והמרובדת, ולא כל שכן השירה האקספרסיוניסטית נוסח שלונסקי, בדימוייה המתפרצים ובחידושיה הניאולוגיסטיים, לשונה פשוטה, חסכונית, בהירה ומדויקת. היא ראתה בדוד פוגל דמות של חבר לכתיבה, ושירי רחל היו לה דוגמה. עם זאת, מבחינה פרוזודית, שירתה מתנערת מכל משמעת של חרוז, משקל ובית ("פרועה", כ"דבר"יה), אבל רחל (1977 [1929]), בביקורת על ספרה הראשון, ציינה זאת לשבח: "השירים חופשיים ממסורת ה'בית', פרוקי-נטל-החרוז, קלי-רגל ובוטחים".
ממחצית שנות הארבעים ואילך הלכה שירתה ונעשתה שמרנית וממוסדת, והפואמה ""אחת"" נכתבה בהקסמטרים ממושטרים שלא היו אופייניים לה. בשנות השישים לחייה חזרה והתכנסה אל עצמה, כשהיא כותבת על מצוקות זקנתה בשני ספרים: "תהיות" (1967) ו"בכל זאת" (1980).
בנוסף לספרים הנזכרים נאספו שיריה בשלושה קבצים: "גדיש" (1949); "גדיש" ועומר (1961); "משירי אנדה עמיר" (1970). היא זכתה בפרס רופין (1954) ובפרס ישראל (1978).

אופנהיימר, יוחאי. "נשיות ולאומיות: שירת אנדה פינקרפלד-עמיר בשנות הארבעים והחמישים". "מכאן" ב'. יולי 2001. 142-164; ביילין, זהבה. "אנדה: קובץ מאמרים, רשימות ו"דבר"י ספרות אחרים עם נספח ביבליוגרפי". תל אביב: עקד. 1977; בלובשטיין, רחל. ""ימים דובבים"". "אנדה: קובץ מאמרים, רשימות ו"דבר"י ספרות אחרים עם נספח ביבליוגרפי". תל אביב: עקד. 1977. 9-10; ברלוביץ, יפה. "מעולם דמויות מקדם, הצעה לנרטיב מקראי נשי". "העבריות החדשות". ירושלים: יד יצחק בן-צבי. 2001. 382-368; כהן, חיה. "אנדה פינקרפלד עמיר" – "מונוגרפיה". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 1999; מירון, דן. "אמהות מייסדות, אחיות חורגות". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1991.

יפה ברלוביץ