חוקרת קבלה, מבקרת תרבות, משוררת וסופרת
נולדה בירושלים וגדלה בשכונת מקור ברוך. בת למשפחה שהגיעה לארץ מבגדאד, עיראק, נינתו של הרב המקובל יהודה פתיה, למדה קבלה ופירוש חלומות מסבה, חכם שאול פתיה. למדה בתיכון "מעלֶה" בירושלים, ועשתה בגרות אקסטרנית. למדה קבלה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. את עבודת הדוקטור שלה באוניברסיטה העברית כתבה על תורת האלוהות בקבלת רבי יצחק סגי-נהור ותלמידיו (ראתה אור כספר ב-2001). כתבה על ראשית תורת הסוד היהודית, הקבלה בספרד ובפרובנס, הרמב"ן, תחילת החסידות, מקומם של המיתוס והריטואל בזמן היהודי, ועוד. פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, ראש מרכז אלישר למורשת יהדות ספרד באוניברסיטה זו ועמיתה ב"מכון ון ליר" בירושלים.
פירסמה עד כה חמישה ספרי שירה: "מתיבה סתומה" (עם עובד, 1996), "מוצא הנפש" (2002) "דיו אדם" (2009), מוקדמים ומאוחרים (2015) והגיהנום הוא גן עדן ברוורס (2016); שלושה ספרי פרוזה: "בעין החתול" (2008), חותמות (2014) ואי M (2019); שישה ספרי מחקר, וכן השתתפה בעריכת שני קובצי מאמרים אקדמיים. שיריה הראשונים פורסמו בכתב העת "חדרים" (גיליון 11, 1994). שירתה נשענת במידה רבה על עולם הסמלים והרעיונות של הקבלה ועל המקרא, המדרש, התפילה והפיוט, ומקיימת זיקות עמוקות ללשון המקורות. ברבים משיריה היא מתארת חוויות מיסטיות, או את ההשתוקקות אל החיבור המיסטי. שירתה נעה לרוב בין מרחבים פנימיים של הנפש לבין מרחבים מטפיזיים, שבהם מצויים אלוהים, מלאכים, תמונות מיתולוגיות וחלומות, ויש בה מעט דמויות אנושיות קונקרטיות או מקומות ספציפיים. היא נוטה בשירתה, בעיקר בזאת שכונסה בספריה (ופחות בשירים שפורסמו לפני ואחרי הספרים), להיעלמותו של האני הקונקרטי, וזאת במתח עם המניפסט שכתבה, "הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית" (פורסם בשני חלקים ב"הארץ" "ספרים", 1.5.2006, 8.5.2006), שבו קראה להליכה מעבר לאני האוניברסלי של נתן זך אל אני קונקרטי. דומה שהמניפסט קשור יותר למשוררים אחרים בני דורה, בהקשרים של מזרחיות והגירה, ואולי גם לשירתה שאחרי ולפני ספריה.
התקבלות שירתה קשורה בפריחה בשירה הנשית, המזרחית והדתית מאז שנות השמונים, ובכניסתן אל מרכז הספרות העברית. מתוך עמידתה בהצטלבותן של שלוש מגמות אלה, דומה שהיא מציבה חלופה משמעותית לאפשרויות העומדות לפני השירה העברית, ללשונה, לצורותיה, למקורות היניקה שלה ולנושאים המעסיקים אותה. שירתה מאתגרת את תפישת השבר שבין השירה העברית היהודית לדורותיה (בעיקר הפיוט) לבין השירה העברית החדשה. היא מסמנת ניסיון לשבירת צורות, במפגש שבין הטקסטים הזוהריים והמדרשיים ותחבירם המפורק לבין הצורניות של הפיוט, ובמפגש בין הטקסטים העתיקים והיהודיים לבין השירה העברית החדשה.
בהיבט הביוגרפי פדיה קושרת את המעברים בין צורות שונות בכתיבתה לתקופות של שתיקה והימנעות מיצירה, הארוכה שבהן בין גיל שבע-עשרה לגיל עשרים ושתיים. בספר הפרוזה הראשון שלה, "בעין החתול" (עם עובד, 2008), היא ממשיכה מגמה של שבירת צורות, אינה נכנעת למוסכמות הרומן, מערבת בין הפואטי לפרוזאי, בין סיפורים קצרים לקטעי הגות, ומציגה פנוראמה של דמויות חתולים ובני אדם. היא מתמקדת בעיר הטורקית הישנה בבאר שבע, על מגוון הדמויות החיות בה (חרדים, משת"פים, מזרחיים, צאצאים לניצולי שואה, חסרי בית, מקובלים וחתולים), ויוצרת הסטה של המבט כך שהפריפריה אינה נבחנת מהמרכז ואינה עוברת אקזוטיזציה, אלא יוצרת עולם מושגים משל עצמה, שדרכו היא יכולה אחר כך גם לבחון את המרכז.
בתחום ביקורת התרבות התייחסה רבות לשאלת הפריפריה, ובאופן ספציפי לגורלה של באר שבע, שאותה כינתה "עיר ללא עיר". יזמה פסטיבל שירה מזרחית במצפה רמון (פסטיבל "הקצה", סוכות 2007), והקימה את "רשימו: סביבה רוחנית וחומרית – עמותה לקידום אמנות, תרבות וחינוך בפריפריה", שמרכזה בבאר שבע.
בעיסוקה בתרבות של יהודי המזרח היתה מיוזמי הפרויקט "זמן יהודי מלא", אנציקלופדיה אינטרנטית שמטרתה למלא את החלל בכתיבה על יהדות המזרח. היא פעילה בהחייאת הפיוט, בהקמת "קהילות שרות פיוט וניגון", בהקמת אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט", ובעיקר בהקמת "אנסמבל היונה" (עם אחיה, הפייטן יהודה עובדיה פתיה), המבקש להחיות את המוזיקה הליטורגית, המיסטית והאקסטטית של יהודי עיראק ולהציבה בהקשרה המקורי, היהודי-ערבי.
מאז 2016 מכהנת פדיה כיו״ר המועצה לספריות ציבוריות בישראל וכחברה במועצה להשכלה גבוהה.
פדיה זכתה בפרס התאחדות המו"לים על ספר שיריה הראשון (1996), בפרס הנשיא לספרות על ספר שיריה השני (2002) ובפרס יהודה עמיחי לשירה עברית (2012).

ישורון, הלית. "ויתור על כל אחיזה: ראיון עם חביבה פדיה". "חדרים" 15. 190-169; כהן, דורון ב'. "הלילה הארוך של הנשמה". "יש לך משהו לקרוא? ביקורות ומאמרים על ספרים וסופרים". ירושלים: כרמל. 2003. 177-173; עלון, קציעה. "לא ידענו שזה ככה, להיות בני אדם". "עתון 77" 270־271. 2002. 8.

אלמוג בהר