משורר, מסאי ועורך בשפת היידיש
מחשובי משוררי יידיש, דמות בולטת במפעל הארגון מחדש של תרבות יידיש וספרותה אחרי השואה. האישיות המשפיעה ביותר במרכז הספרותי היידי שהתפתח בישראל, בין מייסדיו (1947) ועורכו הראשי של כתב העת הספרותי היידי המרכזי במחצית השנייה של המאה העשרים, הרבעון "די גאָלדענע קייט" (שלשלת הזהב), שראה אור במשך קרוב לחמישים שנה, עד סגירתו ב-1995.
נולד בסמורגון, עיירה תעשייתית סמוכה לווילנה, אך בילה את שנות ילדותו באומסק, "סיביר", לשם נמלטה משפחתו עם כיבוש פולין בידי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. את עולם ילדותו אפוף השלגים ואת חייו בצל אביו תיאר בצבעים מרהיבים בפואמה "סיביר" (1936). לאחר מות האב החזירה האם ריינה את משפחתה לווילנה (1921). הנער אברהם למד בחדרים, בגימנסיות פולניות ועבריות, והחל לכתוב שירים בעברית. לאחר שעבר לכתיבה ביידיש הצטרף ב-1933 לחבורת הסופרים והאמנים "יונג וילנה", אף כי שירתו – שירה לירית מוזיקלית, החוגגת את יפי העולם ואת רִגשת הנעורים – לא הפנימה את ההדגש החברתי-השמאלני שאפיין את יצירתם של רבים מחברי הקבוצה, ומקומו בתוכה היה שולי. אולי משום כך נדד לזמן-מה לוורשה, שם פירסם קלוב פּאֶן היידי את קובץ שיריו הראשון, "לידער" (שירים, 1937). המשורר חזר לווילנה, שבה ראה אור קובץ שיריו השני, "וואַלדיקס" (יערית, 1940). הקובץ היה המשך של קודמו, מבריק וצבעוני ממנו. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות וכיבוש וילנה בידיהם (1941) נעשו סוצקבר ופריידקה אשתו עובדי כפייה בגטו. הוא הצליח להבריח נשק לגטו ולהסתיר ספרים נדירים וכתבי יד מאוסף היוו"א, בהיותו מקורב למוסד המדעי היידי ולמנהיגו, הבלשן מקס ויינרייך, מאמצע שנות השלושים. למרות התנאים שהחמירו והמפגש היומיומי עם מעשי אכזריות ורצח – אמו של המשורר ובנו התינוק נרצחו – המשיך סוצקבר בכתיבת שירים, שתיארו את חיי הגטו ואת דמויותיו. למרות התכנים האפלים, המקאבריים לעתים, נותרו השירים שלמים בצורתם, עתירי מצלול ומוזיקליות, מדויקים ווירטואוזיים במשקליהם ובחרוזיהם. אחדים מהם הולחנו ונעשו כעין שירי עם בגטו (בייחוד התפרסם השיר "אונטער דיינע ווייסע שטערן", תחת לובן כוכביך). ב-1943 הצליחו בני הזוג סוצקבר להימלט מהעיר והצטרפו לחטיבת פרטיזנים בפיקוד סובייטי ביער נארוץ'. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי הסובייטי החליט להעביר אותם במטוס מיוחד למוסקבה. איליה ארנבורג פירסם ב"פרבדה" (אפריל 1944) מאמר בשם "ניצחון האדם" על המשורר היהודי, שהיה עד לחורבן קהילת מוצאו ונתן לכך ביטוי בשיריו. סוצקבר עסק בעבודת תיעוד פשעי הנאצים בווילנה ובסביבתה והמשיך בכתיבת שיריו, בעיקר הפואמה ""געהיימשטאָט"" ("עיר הסתרים"), שבה תוארו חייהם של אלה שניסו לשרוד בתעלות הביוב של העיר. ב-1945 הופיע ספר שיריו "די פעסטונג" (המבצר), שהכיל את שירי הגטו שלו, לרבות הפואמה "דאָס קבר-קינד" (ילד הקברים), על בנו התינוק שנרצח, שזיכתה אותו עוד בהיותו בגטו בפרס איגוד סופרי הגטו. הספר עשה רושם אדיר בעולם הספרותי היידי. המשורר-המבקר יעקב גלאטשטיין כתב עליו: "הוא המשורר היהודי היחיד, שחזר מעמק הבכא ובידו שירים. אחרים כתבו זעקות; אחרים אמרו קינות; אבל לסוצקבר היתה שליחות, שליחות מקוללת: להפיק מחלילו המכושף את השירים על אודות החורבן הגדול ביותר של תקופתנו".
בשנת הופעת הספר שימש סוצקבר עד במשפטי הפושעים הנאצים בנירנברג. ב-1946 חזר לפולין, ומשם עשה דרכו לישראל, שאליה הגיע ערב מלחמת העצמאות (1947). ספריו "יידישע גאס" (רחוב היהודים) ו"געהיימשטאָט" ("עיר הסתרים") ראו אור ב-1948. בישראל התבסס מעמדו כמשורר היידי הבכיר וכאב הרוחני של "יונג ישראל", קבוצת הסופרים היידיים שהתארגנה בשנות החמישים. חייו בארץ הושתתו על עבודת העריכה של "די גאָלדענע קייט", שהביאה אותו במגע הדוק עם כל סופרי יידיש בעולם. הוא נסע תכופות למרכזים יהודיים שונים והשתתף בכינוסי שירה בינלאומיים.
במשך כארבעים שנה פירסם את קובצי השירה: "אין פייער וואָגן" ("ברכב אש", 1952); "אָדע צו דער טויב" (אודה ליונה, 1955); "אין מדבר סיני" (במדבר סיני, 1957); "אָאַזיס" (נווה מדבר, 1960); "גייסטיקע ערד" (אדמה רוחנית, 1960; פואמה העוסקת במלחמת העצמאות); "פאָעטישע ווערק" (סיכום כלל יצירתו הפיוטית עד ראשית שנות השישים בשני כרכים גדולים, 1963); "פירקאנטיקע אותיות ומופתים" (אותיות ומופתים מרובעים, 1968); "צייטיקע פענימער" (פנים בשלים, 1970); "די פידל-רויז" (שושן-כינור, 1974); "לידער" פון טאָגבוך ("שירים מן היומן", 1977); "פון אַלטע און יונגע כתב-ידן" (מתוך כתבי יד ישנים וצעירים, 1982); "צווילינג ברודער" (התאום, 1986); "דער יורש פון רעגן" (יורש הגשם, 1992); "צעוואַקלטע ווענט" (קירות מתמוטטים, 1996). כמו כן פירסם כמה כרכי פרוזה לירית, סיפורים ומסות, החל ב"פון ווילנער געטאָ" (מגטו וילנה, 1946) ו"גרינער אַקוואַריום" ("אקווריום ירוק", 1955) וכלה ב"ביים לייענען פענימער" (תוך קריאת פני אדם, 1993).
שיריו תורגמו ללשונות אירופיות רבות. מבחר מקיף בתרגום לאנגלית (של בנימין וברברה הרשב) ראה אור ב-1991. בעברית ראו אור כמה מבחרי שירים. העיקריים בהם: "חרות עלי לוח" (1949), בין המתרגמים: שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג; "סיביר" בתרגום ש' שלום (1952, תירגם שוב ב' הרשב ב-1983); "עיר הסתרים" (עזרא פליישר בשם העט י' גולה, 1963); "ברכב אש", המתרגם העיקרי ה' בנימין (1964); "שירים ופואימות" בעריכת א"ד שפיר (1975), מתרגמים שונים; "אקווריום ירוק" בתרגום ק"א ברתיני (1979); "כנפי שחם: "שירים מן היומן" ושירים אחרים" (1983) בתרגום ק"א ברתיני, ה' בנימין, יעקב אורלנד, דוד וינפלד; והמקיף שבכולם, "כינוס דומיות" (2005) בעריכת ניצה דרורי. כאן נכללו מיטב התרגומים מן המבחרים הקודמים וכן שפע תרגומים חדשים של ה' בנימין, דוד וינפלד, דן מירון ואחרים. סוצקבר זכה בפרסים ספרותיים רבים, לרבות פרס ישראל (1985).
שירתו היא מכלול רחב ועשיר, שכמה מרכיבים עיקריים פועלים בו זה לעומת זה. הראשון הוא ניסיון החיים, החל בילדות ה"סיביר"ית והנעורים בווילנה וכלה בחייו של משורר במעלה בינלאומית כאזרח וכיוצר בארץ שאינה דוברת את לשונו ואינה מתייחסת בכבוד הראוי ליצירתו. במרכז הניסיון הזה עומדת השואה, והיא, במובן זה או אחר, משמשת קנה מידה להערכת כל תופעה אחרת, לרבות מדינת ישראל. באחד משיריו המאוחרים תיאר המשורר זרוע כרותה שמצא בימי הגטו ליד ערוגת עגבניות, וקבע כי זו הזרוע שבה הוא כותב את שיריו. אולם הוא מעולם לא "נתקע" נפשית בהוויית הגטו. גם כשהיה שם, צפוי לכליה, ניכר החופש הנפשי שלו בשלמות ובמוזיקליות של השירים, שבהם תיאר את הזוועות שהקיפו אותו. לאחר המלחמה נותר פתוח נפשית וספרותית להתנסויות חדשות, מסוגל לקלוט נופים חדשים, להגיב על שירה מסוג חדש, לחשוב מחדש, לקוות מחדש. גם השקיעה של תרבות יידיש לא הצליחה לדכא את הרעננות הזאת שביטאה, ניתן לומר, איזה אופטימיזם מטפיזי, עקרוני. לכל אורכה שמרה שירתו על רעננות התנסותית וקוגניטיבית, ומשום כך הקריאה באלפי עמודי השירה והפרוזה שלו נותרה תמיד מסע מרתק ומעורר.
מרכיב שני במכלול השירי הנדון עומד על חוש מוזיקלי וגמישות סגנונית מופלאים. בשירה העברית בת זמנו אי-אפשר למצוא מקבילה לווירטואוזיות של סוצקבר, העולה תמיד בקנה אחד עם חן דיבורי וטבעיות של מבע, והמפיקה משפת היידיש אנרגיות אקספרסיביות מופלאות. כווירטואוז של חרוז ומשקל וכחדשן של מילים וצירופים, הוא הצליח ליצור מערכת הבעה אינטימית, חמה ובלתי מנוכרת. הפרוזודיה לעולם אינה כובלת את ידיו ואינה מייצרת אפקט מכאני. הוא שומר במסגרתה על חירות ריתמית חסרת תקדים בשירת יידיש ובשירה העברית, ובייחוד בליריקה ההגותית המאוחרת שלו ("שירים מן היומן" והמשכיהם).
מרכיב שלישי במכלול הוא זרם מעמקים של פיקחות "ליטאית" המציף את השירים הן בהומור דק והן בחשיבה אנליטית וסינתטית, הקובעת מעמד בכיר לממד ההגותי בשירתו. הוא משורר מטפיזי במובן זה שהחן הלירי, המשחק הפרוזודי והתחכום הפיגורטיבי עולים אצלו בקנה אחד עם חשיבה קיומית נוקבת הניזונה, כאמור, מן האמיתות האישיות, הלאומיות והכלל-אנושיות שנתגלו בשואה.
הפואטיקה המשמשת ביסוד הליריקה שלו היא סימבוליסטית, שאינה מתנתקת מן המציאותי אבל היא מייחסת לו (גם בחלקיו התופתיים ביותר) משמעות מטפיזית העשויה להתגלות אך ורק על ידי השירה, על מכלול מאפייניה: המוזיקליים, הפיגורטיביים, החושניים וההגותיים. סוצקבר, שתיאר את עצמו כצייר של כיפת בית כנסת שהסולם נשמט מתחתיו ורק מגע המכחול בתקרה מקיים אותו בחיים, האמין בשירה כבמהות מטפיזית. ניסיון חייו לימד אותו, לדבריו, שגם הכוחות האיתנים, והמוות בתוכם, מאמינים בשירה כבישות חיונית אוטונומית כזאת. בשנות חייו בגטו, אמר, עמד המוות מעליו בכל יום והתנה: אם יניח לשירה האמיתית שתנבע מקולמוסו ותציף את שירו היומי – יחיה עוד יום אחד; ולא – בו במקום יבוצע בו גזר דין מוות.
אף כי שירתו אינה מוכרת לרוב קוראי השירה בישראל, הוא יצר בה שני שלישים מיצירתו וכאן הוא חי ופעל יותר משישים שנה. לפי כל קנה מידה הוא מגדולי המשוררים הישראליים, שווה קומה לאורי צבי גרינברג ולנתן אלתרמן. בנימין הרשב אמר עליו: "באוזני מי שיודע את לשונו על מכמניה, קמטיה ויהלומיה, סוצקבר הוא אחד המשוררים הגדולים של המאה העשרים". בשנת 2018 יצא סרט תיעודי על חייו בשם דבש שחור בסדרת הסרטים "העברים".

הרשב, בנימין. "אברהם סוצקבר – שירה וחיים". "כינוס דומיות". תל אביב: עם עובד. 2005. 30-11; לב-ארי, שירי. "שירים מאירים באמצע החורבן". "הארץ" גלריה. 23.12.2004. ד'1; מירון, דן. "שלג על כנף היונה: פגישות עם שירתו של אברהם סוצקור". תל אביב: קשב. 1999; נוברשטרן, אברהם. "אברהם סוצקעווער: ביבליאגראפיע". תל אביב: ישראל-בוך. 1976; —. "קטלוג מקיף לתערוכה בבית הספרים הלאומי במלאת למשורר שבעים שנה". ירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. 1983; סדן, דב. "בין נהר ויליה והר המוריה: על אברהם סוצקבר". "אבני מפתן: מסות על סופרי יידיש: כרך שני". תל אביב: י.ל. פרץ. 1970. 193-167.

דן מירון