מחזאי, סופר, עיתונאי ובמאי
נולד וגדל במושב תל מונד שבשרון, בבית שבו התגוררו כל בני משפחתו המורחבת ורבת-הגוונים האידיאולוגיים: סבתא קומוניסטית לשעבר, דוד ודודה חסידי גור, ואביו איש תנועת העבודה. הבית עומד במרכז מחזהו "כפר" שהוצג בתיאטרון "גשר" (1996) והאב – בלב הרומן הראשון שלו, "שתיקה" (הקיבוץ המאוחד, 2000). למד ב"תיכון חדש" והיה חבר בתנועת "השומר הצעיר". התגייס לנח"ל והגיע לקיבוץ שמיר, שבו היה חבר בשנים 1965-1957. למד ספרות והיסטוריה במכללת "אורנים" והיה מורה בקיבוצו. בשנים 1964-1963 פירסם את ביכורי סיפוריו ברבעון "קשת". חבריו לקיבוץ חשבו שהם אינם הולמים את האידיאולוגיה הקיבוצית, ובשל חילוקי הדעות עזב את הקיבוץ. בשנים 1970-1965 חי בפריז, למד פילוסופיה בסורבון וקיבל תואר בוגר (1969). כמו כן השתלם בניתוח מערכות, ולפרנסתו עבד ככתב היומון "על המשמר" בבירת צרפת. בשנות שהותו שם הבחין בנתק שבין העילית האינטלקטואלית ובין החברה הצרפתית, והשתכנע כי כיוון כתיבתו, שהושפעה מהמודרניזם הצרפתי ומתיאטרון האבסורד, המסוגרים במערכת סמלים ומושגים קשה לפענוח, אינו הולם סופר כמוהו, החי בחברה שבה האחריות והמעורבות החברתיות חייבות להיות שאיפה קיומית. ההזדמנות לממש שאיפה זו ניתנה לו ב-1971, כאשר הוזמן על ידי הבמאית נולה צ'לטון לכתוב מחזה חברתי תיעודי, ז'אנר שלא היה מוכר אז בארץ. "הימים הבאים" בבימויה של צ'לטון (1971), על החיים בבית אבות, לא זכה להערכת הביקורת, אך סלל את דרכו כמחזאי של מחזות תיעודיים, ז'אנר שהוא תרם להתפתחותו בשנות השבעים והשמונים יותר מכל מחזאי ישראלי אחר. במשך ארבעת העשורים הבאים כתב יותר מחמישים מחזות. רבים מהם תורגמו והועלו בחו"ל. בייחוד ידע הצלחה מחזהו "גטו", שתורגם לעשרים שפות, הוכתר בבריטניה ב-1989 כמחזה השנה והועלה בעשרים ושבע מדינות. בשנים 1988-1984 שימש מנהל אמנותי של תיאטרון חיפה, אך לאחר המחאה הציבורית שעורר מחזהו "סינדרום ירושלים" (1988), שבו הציג את חיילי צה"ל כקלגסים, התפטר מתפקידו. במחצית הראשונה של שנות התשעים היה מבוקש ואהוד יותר באירופה מאשר בישראל. באותה תקופה הוצגו שישה מחזות חדשים שלו בווינה, בבאזל, באוסלו, בדורטמונט ובמנהיים. מחזהו "נשף מסכות", שהועלה בתיאטרון חיפה (2001), הוגש קודם שבע פעמים לתיאטרונים אחרים בארץ, אך נענה בסירוב. הצלחת "כפר" בתיאטרון "גשר" (1996) החזירה אותו אל מרכז הבמה במולדתו.
במקביל ביים הצגות בישראל, בגרמניה, בשווייץ ובארצות הברית, כתב תסריטים לטלוויזיה וכן לסרט "אסקימוסים בגליל" (2007), לימד כתיבת דרמה באוניברסיטת תל אביב, במכללת "סמינר הקיבוצים", בבית צבי, באוניברסיטת ווסליאן, ארצות הברית, באוניברסיטת חיפה ובבית הספר לקולנוע "מעלה", וכתב מאמרים פובליציסטיים. ב-2006 חנך קריירה של שחקן, כאשר עלה על הבמה עם השחקנית לוסי דובינצ'יק במופע בשם "לגלות מחדש את צ'כוב". נשוי לעדנה, מעצבת תפאורה ותלבושות בתיאטרון, ואב לשניים. בנו יהלי הוא זמר וסופר, ובתו נטע מרצה לקבלה ובעבר שחקנית.
יצירתו מקיפה ומגוונת ביותר. הוא כתב מחזות על השואה ("גטו", "אדם", "במרתף"); על העימות הישראלי-פלסטיני ("הפלשתינאית", "סינדרום ירושלים"); על חייהם של קשישים בבית אבות ("הימים הבאים"); על מותה של האידיאולוגיה הציונית ("אחרון הפועלים", "ליל העשרים"); על נושאים היסטוריים מימי בית שני ("מלחמת אחים"); וגם על נושאים אקטואליים כמו בועת ההייטק ("17 גג") או סכנות ההנדסה הגנטית ("החיים הקסומים"). חיבר סאטירות פוליטיות ("סטריפטיז אחרון") וגם מחזה בג'יבריש המתרחש בעולם עתידני ("מה ני מה ממה"). הוא תירגם מצרפתית את המחזות "ידיים מזוהמות" לסארטר, "אין משתעשעים באהבה" לאלפרד דה מוסה, "מלחמת טרויה לא תהיה" לז'ירודו ו"טרטיף" למולייר. ב-2000 ראה אור הרומן הראשון שלו, "שתיקה", וכעבור חמש שנים הכעין-מותחן "ויסקי זה בסדר" (2005).
הכוח המניע את יצירתו של סובול הוא עניינו הנמשך במצב הישראלי והשאיפה לקחת חלק בתיקון קלקלות החברה. במרכזם של רבים ממחזותיו עומדים החלשים: קשישים, תושבי השכונות, מקימי הקיבוצים הנדרסים בהגיעם לגבורות על ידי הקפיטליזם האכזרי, עובדים זרים, וגם יפי הבלורית המתלבטים בשאלות מוסר על רקע האינתיפאדה. בעוד מחזאים אחרים מציבים מול המציאות הישראלית העגומה את המציאות האוטופית של ארץ ישראל היפה והנשכחת, בוחן סובול בעין ביקורתית גם את העבר ומצביע על זיקות בין ישראל העכשווית לימי העלייה השלישית ("ליל העשרים"), ליהודי אירופה במלחמת העולם השנייה ("גטו") או ליהודה בימי בית שני ("סינדרום ירושלים"). הוא מנתח את המצב הישראלי בזיקה אל המצב היהודי, ומבקר את הקריסה של הציונות החילונית לנוכח הלחץ של המחנה הדתי ("סטטוס קוו ואדיס", "חזרה בתשובה"). ביסודו, סובול מאמץ את האידיאולוגיה הציונית המעמתת את הגולה עם גאולת הארץ וה"אדם", אך הוא רחוק מאידיאליזציה שלה. ב"ליל העשרים" הוא מציג צעירים חברי "השומר הצעיר" הדנים בגילוי לב בבעיות מוסר, לאומיות ותרבות שמעלה האידיאולוגיה הציונית, אך אינם מגיעים לפתרון. מחזה זה מתקשר עם "נפש יהודי", שבמרכזו ההוגה היהודי אוטו ויינינגר שניבא לציונות כישלון, כי היהודים שיבואו לארץ אינם מסוגלים לעקור את הגולה מתוכם. ההחלמה מתחלואי הגולה מתגלה כתעתוע מדכדך ב"דבש", שבו מת הקיבוץ שצעירי "ליל העשרים" חלמו על הקמתו.
1976 היתה אחת הפוריות בתקופות יצירתו. בתיאטרון חיפה הועלו שני מחזות שחוללו שינוי בתפישת הדרמה התיעודית. הראשון, "עצבים", מקבץ של פזמונים ומערכונים שנוצרו באמצעות ראיונות עם תושבי שכונות העוני, השזורים על חוט של עלילה פרגמנטרית ובוטים בנימתם התעמולתית. אנשי "אמנות לעם", שהיו אמורים להפיץ את ההצגה, דחו אותה כי זיהו בה "הסתה לאלימות". כעבור זמן לא רב חל מהפך עלייתו של הליכוד לשלטון, שנתן ביטוי לזרמי המעמקים שביטאה ההצגה. המחזה השני, "ליל העשרים", היה חדשני בצורתו: דוקודרמה ששילבה בדיון ועובדה היסטורית בנוסח הדוקודרמה של הוכהות ("ממלא המקום"), שהוצגה כעשור לפני כן בגרמניה. כהשראה שימש לסובול הקובץ "קהילתנו", כעין יומן של קבוצת חברי "השומר הצעיר" שישבה במחנה על כביש חיפה-ג'דה; אך המחזה לא ערך שחזור היסטורי של אותו יומן, אלא עירב בדיון ועובדות, כמו שעשה בהמשך ב"נפש יהודי" (1982), ב"גטו" (1984), ב"אדם" (1989) וב"סולו" (1991). הבדיון, האגף השני במשוואת הדוקודרמה, נבנה במחזה זה על מוסכמות הקרנבל, אירוע ששולטים בו כללי משחק כמו פמיליאריות יתר, אקסצנטריות, היפוך היררכיות ונרטיב קבוע של המלכה-הדחה: מישהו נבחר ליום-יומיים למלך, ואחר כך מודח. מטפורה דומה חוזרת ב"אחרון הפועלים" (1980), שבו מלביש סובול את א"ד גורדון בבגדי ליצן ומציג את הציונות כקרקס.
"גטו" (1984) חולל מהפך בגישה אל נושא השואה כתוצאה משימוש במוסכמות הקרנבל. קורבנות השואה אינם נתפשים עוד כצאן לטבח. המחזאי מתבונן באימה ובהערצה בעוז רוחם, כשהם עוסקים בעשייה האמנותית בתוך הזוועה. הבובה-הכפיל המשולבת בהצגה ממלאת תפקיד של הלץ-השוטה האומר את האמת, וחיה'לה הזמרת, גיבורת המחזה, זוכה כביכול לחנינה ונידונה לבסוף למוות אכזרי, כמו המלך המודח בקרנבל.
גם 1996 סימנה מפנה ביצירתו, עם הצגת המחזה "כפר", שבו חדר לראשונה ההיבט האישי אל יצירתו, המסתמן גם ברומן הביכורים שלו, "שתיקה" (2000). אך הוא לא הרפה גם מהנושאים שהעסיקו אותו תמיד. "גיבור מעמד הפועלים" (2005) מעמת פועלים שכירים עם הנהלה דורסנית בחברת תחבורה ציבורית שהופרטה. המונוגרפיה על עמיר פרץ, "כאן ועכשיו – עמיר פרץ והמצב הישראלי" (2006), מסבירה מדוע זקוקה ישראל לראש ממשלה מזרחי.
כיוצר הטביע סובול חותם בולט בתרבות הישראלית במשך קרוב לארבעה עשורים. אך חזונו הפוליטי-חברתי נתקל באבני הנגף של המציאות. שאיפתו ליצור תיאטרון חברתי מעורב לא צלחה, משום שהמסר לא נקלט על ידי הציבור הרחב. איור לכך עשוי לשמש המקרה של אחד מפזמוניו הידועים "ילדים זה שמחה", שנכתב לדוקודרמה "קריזה" (1976) והולחן על ידי שלמה בר. סובול כתב אותו בעקבות ראיונות שערך עם אנשי השכונות, וכוונתו היתה לבקר את ריבוי הילדים במשפחות המזרחיות, אך הפזמון נקלט דווקא כהאדרה של משפחות מרובות ילדים.

מלצר, אלון. "יהושע סובול: "ליל העשרים". תל אביב: אור עם. 1993; טאוב, מיכאל. "'"כפר"' מאת יהושע סובול נוגע ללב". "הדאר" 77 (כ"ג). 23.10.1998. 16-15; צחור, זאב. "הקול קול סובול והידיים ידי פרץ". "ידיעות אחרונות" ספרות. 17.3.2006. 29; אוריין, דן. "הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 2004. 125-111; נגיד, חיים. "בגנות האשליה: הז'אנר התיעודי בדרמה העברית". תל אביב: ספרא. 2009.

חיים נגיד