משורר, מתרגם ועורך
נולד בתל "אב"יב. שירת כעורך ומפיק תוכניות תיעודיות ב"גלי צה"ל". חי במשך עשור בצרפת, במהלכו למד ספרות כללית וצרפתית לתואר ראשון באוניברסיטת פריז 7 ע"ש דידרו. לאחר מכן סיים לימודים מתקדמים (DEA) באוניברסיטת פריז 8 בתיאוריה של התרגום. עבודת הדוקטור שלו הוקדשה לתיאוריה של תרגום שירה מצרפתית לעברית. במקביל עסק בהוראה, ובין השאר לימד במכון הלאומי ללשונות ולתרבויות המזרח באוניברסיטת INALCO בפריז כמרצה לספרות עברית ותרגום. בשיתוף עם אורי פקלמן וגל קובר, היה ממייסדי כתב העת "אב", שראה אור לראשונה ב-1993. במקביל פורסמה יצירתו הראשונה, השיר "Fin de Siècle" ("הארץ", 1993).
עוסק בתרגום ספרות מצרפתית. מתרגומיו: "פרחי הרע" (הקיבוץ המאוחד, 1997), "הספלין של פריז" (1997) ו"גני העדן המלאכותיים" (2004) מאת שארל בודלר; "הגיונות מטאפיזיים" (2002) מאת רנה דקארט; "מכתבים ללואיז קולה" (1999) מאת גוסטב פלובר; "קנדיד" (2005) מאת וולטר; "שלום לך עצבות" (2009) מאת פרנסואז סגאן; "בית הקברות הימי ומבחר הרהורים על השירה" (2011) מאת פול ולרי.
ספר שיריו הראשון, "מיעוט" (הקיבוץ המאוחד, 2001), זכה למאמר ביקורת חיובי מאת בני ציפר, ולמאמר ביקורת שלילי מאת המשורר נתן זך. בעקבות אלה התעורר פולמוס סוער בין המבקרים על ספרו בפרט ועל חרוז ומשקל בשירה העברית בכלל. ספרו השני, "אלפא ואומגה" (2001), שכתב במשותף עם אנה הרמן, הוא מחזור שירים שנכתבו במקור כלִברית לאופרה, בעקבות סדרת ליתוגרפיות של אדוארד מונק. בספרו השלישי, "בריטון" (2005), שירים מקוריים לצד שירים מתורגמים.
פירסם מאמרים כגון "על חיי נצח וחיי מדף" (2005), רשימה על אודות ספרות ושירה, ו"נפש עטופה בנייר זכוכית" (2011) על אודות יצירת המשורר והמתרגם "אב"רהם סוצקבר, ידידו הקרוב.
אסופת שיריו "אמצע הבשר" (2011) נערכה על ידי פרופ' דן מירון, שהוסיף לה גם אחרית דבר. באנתולוגיה זו כונסו שירים חדשים לצד שירים משלושת ספריו, וכן מקבץ של תרגומי שירה. אסופה זו היא בגדר סיכום ביניים של פועלו כמשורר וכמתרגם.
בין אנשי הרוח שמהם הושפע ניתן למנות את המשורר היהודי-אמריקני אלן גינסברג, המשורר הצרפתי שארל פייר בודלר, וכן את לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ואורי צבי גרינברג. שני העקרונות הבולטים בפואטיקה שלו הם מוזיקליות וקוסמופוליטיות. סגנון כתיבתו מתאפיין בחזרה אל עקרונות השירה הקלאסית: שירה חרוזה ושקולה. דווקא בכך סבור מנור כי הוא קורא תיגר על סגנון החרוז החופשי, הדומיננטי בשירה העברית מאז שנות החמישים.
דורי מנור הוא מייסד ועורך כתב העת "הו!", ששם למטרה להשיב את השירה למקומה המרכזי בתרבות העברית וכן לעודד פלורליזם בשירה ובספרות העברית. הגיליון הראשון של "הו!" פורסם בשנת 2005. במקביל כיהן מנור כעורך ראשי בהוצאת "סל תרבות ארצי". נוסף על כך הוא ערך והגיש את תוכנית הרדיו "ציפורי לילה מתפייטות": על שירה, מוזיקה ומה שביניהן בגלי צה"ל עם שלומציון קינן. ערך עם רונן סוניס את קובץ השירים נפלאתה (2015), אסופת שירה להט״בית.
חי עם בן זוגו הסופר, משה סקאל, בתל "אב"יב.
מנור היה חתן פרס ראש הממשלה ליוצרים עבריים לשנת 2007 ולשנת 2018. נוסף על כך, זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת 2008, בפרס העריכה של משרד התרבות לשנת 2011, ובפרס יהודה עמיחי על שירתו ב-2015.

ציפר, בני. "חוזר הניגון שזנחנו לשווא". ""הארץ" תרבות וספרות". 12.1.2001. ב'13; זך, נתן. "על פרשות מים ושכשוך רגליים". ""הארץ" תרבות וספרות". 26.1.2001. ב'13; מירון, דן. "הפרח הנעדר מן הזרים: על שירתו של דורי מנור". "אמצע הבשר". ירושלים: מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד. ירושלים. 2011. 334-237.

מאיה קמחי