משורר ומסאי
נולד בעיירה רוזבאדוב בגליציה למשפחה של סופרי סת"ם. ב-1908 שלחה אותו משפחתו לארצות הברית כדי להימנע מן השירות בצבא. עבד בניו יורק כשוליית חייטים ועסק מעט בהוראה. ב-1912 פורסמו שם ביכורי עטו, חרוזים הומוריסטיים קלים בשבועון "הדבורה" בעריכת גרשון רוזנצווייג. באותה שנה חזר לגליציה, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרי ושירת בו עד 1918. מ-1920 עסק בהוראת השפה העברית בערים שונות בגרמניה, ומ-1923 התגורר בברלין. עלה ארצה ב-1939, התיישב בירושלים והמשיך להתפרנס כל השנים מהוראת עברית לילדים ולמבוגרים וכן מעריכת פרסומים של משרד החינוך והתרבות. במלחמת העולם השנייה שכל את בנו אברהם שנשאר בפולין, ובמלחמת העצמאות את בנו הבכור ישעיהו.
השתתף בקביעות עשרות שנים בעיתונות ובכתבי העת הספרותיים העבריים, אולם ספרו הראשון, קובץ השירים "עין בעין" המוקדש לזכרם של שני בניו, הופיע רק ב-1950 (אגודת הסופרים העבריים ליד דביר). החוויה המרכזית המעוצבת בשירים היא הרצון לשמֵר את אמונת הילדות התמימה באלוהים, להיאחז ביופיו של העולם ולקיים את שלמות הנפש בתוך מציאות שתלאותיה וזוועותיה טופחות על פניו של המאמין ומעמידות אותו בניסיונות קשים. המבע השירי וידויי וישיר, הרגש חשוף, הצורות השיריות (חרוז ובית) סדורות והלשון ספרותית-חגיגית. עמדה דומה כלפי העולם ניכרת ברשימות הפרוזה הפיוטית שלו, שכמאתיים מהן כונסו ב-1959 בקובץ "בחרט אנוש". רשמי זוטות של יומיום, מראות נוף והגיגים קיומיים מצטרפים בו יחד ליומן-חיים של אדם רגיש המקבל את חסדי החיים בהכרת תודה ואת פגעיהם בהכנעה. אחרי מותו פורסם מעיזבונו הקובץ "מלקוש" (1972), פרי כתיבתו בשנותיו האחרונות, ובו פסיפס של סיפורים הניזונים מילדותו בעיירה הגליצאית, מחוויותיו כחייל במלחמת העולם הראשונה ומשנותיו בגרמניה. כמו כן תירגם כעשרים ספרי פרוזה ועיון מגרמנית, בהם מיצירותיהם של תומס מאן, גוטפריד קלר, פרנץ ורפל, לאון פויכטוונגר וסטפן צווייג.
צעיר בניו הוא המשורר והפזמונאי יחיאל מר (1969-1921), ונכדו הוא העיתונאי והפזמונאי עלי מוהר (2006-1948).

מוהר, עלי. "סבי, מאיר מוהר" [על הכריכה]. "מלקוש": סיפורים". תל אביב: תרמיל. 1972; פנואלי, ש"י. "מאיר מוהר בן השבעים". "דבר". 16.1.1959. 8; קשת, ישורון. "על מאיר מוהר". "משכיות". תל אביב: אגודת הסופרים העבריים ליד דביר. 1953. 228-221; שופמן, ג'. "שירי מאיר מוהר". "כל כתבי ג. שופמן" ד'. תל אביב: דביר ועם עובד. 1960. 251-250.

אבנר הולצמן