סופר בשפה הפולנית
נולד בציריך, שווייץ. אמו, ילידת וינה, נפטרה בעודו ילד. את ילדותו בילה בקראקוב, פולין. למד בבית הספר התיכון ע"ש אדם מיצקביץ' ובגימנסיה ההומאנית. בבית קיבל שיעורים פרטיים בצרפתית ובנגינה בפסנתר. למד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה היגיילונית בקראקוב. עוד כתלמיד בתיכון החל לפרסם ביקורות ספרותיות ומוזיקליות, קטעי פרוזה ושירים בכתבי עת שונים. אז גם בחר לעצמו את שם העט ליאו ליפסקי.
בספטמבר 1939 ברח מפני הגרמנים והתגורר עם אחיו סטניסלב בלבוב (למברג). לאחר כיבוש העיר על ידי ברית המועצות נאסר בכלא סובייטי. לאחר מכן הצליח להימלט, אך גורש למחנות עבודה. שוחרר מהמחנות עם אחיו ועזב את ברית המועצות עם צבא אנדרס. בדרך, בטהרן, חלה בטיפוס. עזב את בית החולים במצב של תשישות. ב-1944 הגיע לפלשתינה. בעזרת מלגה של ממשלת פולין המשיך את לימודיו בביירות, אך לקה שם בשבץ שגרם לשיתוק צד גופו הימני ובהמשך לפגיעה במרכזי הדיבור. במשך שנה וחצי טופל בבית החולים הדסה בירושלים ועבר שיקום בתל אביב. אך הוא חזר לתפקוד חלקי, הצליח ללכת בעזרת מקל ומאוחר יותר בכיסא גלגלים. את יצירותיו כתב במכונת כתיבה בידו השמאלית.
ב-1949 התיישב בתל אביב והשתתף, ככל יכולתו, בחיי החברה הערים של יוצאי פולין של שנות החמישים והשישים. כבר ב-1945 דבריו פורסמו ב-Kultura, כתב עת יוקרתי בשפה הפולנית שראה אור בפריז. ב-1952 התפרסם בלונדון הרומן האוטוביוגרפי שלו, "מוטרדים". ב-1957 ראה אור קובץ הסיפורים "יום ולילה" על מחנות העבודה. עוד מיצירותיו: הרומן "אפוקריף" (1955); "מוות ונערה" (1991); "סיפור ישן נושן" (1992). ב-2002 פורסמה האסופה "פאריס של זהב" שכוללת זיכרונות מטיסתו לפריז ב-1975, מכתבים ועוד.
פירסם מפרי עטו בביטאונים ספרותיים בשפה הפולנית בתפוצות וקיבל פרסים ספרותיים בציריך ובפריז. יצירותיו תורגמו לעברית ("עתון 77", "מאזניים" ועוד), ליידיש, וכן לכמה שפות אירופיות. מהנושאים המעסיקים אותו: שאלת הזהות האישית והלאומית של מי ששורשיו התרבותיים בארץ אחרת והקושי שבחיים רוויי געגועים, שאופייניים ליוצרים רבים הכותבים פולנית בארץ. נושאים נוספים: תחושת אשמה של ניצולי השואה נוכח הכחדת יקיריהם, בדידות קיומית וחיפוש אלוהים. יש בכתיבתו יסודות אוטוביוגרפיים – החיים במחנות עבודה, געגועים לקראקוב ונכותו.
שמו נזכר בכל האנציקלופדיות והלקסיקונים הפולניים, והוא נחשב לאחד מהסופרים החשובים בשפה הפולנית לאחר מלחמת העולם השנייה. "משמעותה של כתיבה יוצרת" – קבע ליפסקי – "היא רצון להעניק לעולם תמונה כלשהי, למרות השתיקות הנובעות מהאבסורד והבלבול הסובבים אותנו".

ענת זיידמן ומרים עקביא