משורר, סופר, מחזאי ומבקר
נולד בסלוצק, רוסיה הלבנה, ובגיל שנה עברו הוריו לעיירה זגירז' ליד לודז', שם למד בחדר וב"חדר מתוקן". לאחר בר-המצווה עזב את מסגרת הלימודים והחל ללמוד בכוחות עצמו ספרות עברית וכללית. בספרות עברית השפיעו עליו במיוחד אברהם מאפו, יל"ג ואחד העם, ובספרות כללית גתה, שילר וביירון. שירו הראשון, "הגיון לזכר יהודה המכבי", פורסם ב"ספר השנה" של סוקולוב (1900). בשנות העשרים לחייו החל לכתוב גם מאמרי ביקורת.
ספר שיריו הראשון, "ספר השירים", ראה אור בוורשה (יצירה, 1903). מכאן ואילך כבר בלט כמשורר בעל ייחוד, וביאליק תיאר זאת במאמרו הידוע "שירתנו הצעירה": "הנה יעקב כהן, 'הרך והמשוח', היפה-פה והמעודן, הקל והמרפרף – כולו משי ורוח בוקר… טיסתו כטיסת סנונית: מלאה עקלקלות ומרי וחן חן, מתחטא הוא לפני בת-שירתו כ'בן יחיד', מתעלס מתוך פינוק ובועט מרוב יופי…" (1903).
מאוחר יותר למד בברן, שווייץ, שם היה ממקימי הארגון לפעולה עברית "עבריה" ומנהלו (1907). בעיר זו סיים את לימודיו האקדמיים בפילוסופיה (1909), ועבודת הדוקטור שלו היתה על ביקורת מושג הגאון. מ-1910 פעל לחיזוק מעמד העברית גם כראש "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית", שמרכזה היה בברלין. עד מלחמת העולם הראשונה כתב בעיקר שירים בעלי אופי לאומי. מילות הסיום של שירו "בריונים" (1903): "בדם ואש יהודה נפלה, ובדם ואש יהודה תקום" הפכו לסיסמתו של ארגון "השומר" בימי העלייה השנייה ואחר כך של בית"ר. עם זאת, כתב גם שירי טבע המושפעים מהנוף השוויצרי, כפי שהעיד על עצמו.
במשך שנים רבות ערך קבצים ומאספים ספרותיים והשתתף בהם, בהם "העברי החדש" (1912) ו"העוגן" (1917). בשנות מלחמת העולם הראשונה עסק בהוראה בבית ספר על-יסודי, ולאחר סיומה פעל במוסקבה בהוצאת הספרים שטיבל, והמשיך לפעול במסגרתה גם בוורשה. ב-1918 הצטרף אל פ' לחובר בעריכת "התקופה". באמצע שנות העשרים (1927-1924) עבד כמפקח בבתי הספר הדו-לשוניים בפולין, ובשנים 1927-1933 הרצה על ספרות עברית חדשה ועל שירת ימי הביניים ב"מכון לחוכמת ישראל" שפעל בוורשה. הוא היה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית בפולין, אולם לאחר פרישת ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית פרש מן התנועה ופירסם מאמר חריף נגדו ("בדרך", יולי 1933).
כעבור שנה עלה לארץ (1934) ופעילותו הענפה התמקדה בעריכה (מ-1936 ערך עם פ' לחובר את מאספי "כנסת") ובכתיבה ספרותית לסוגיה, כולל סיפורים ושירי ילדים. הוא חיבר כשלושים מחזות פיוטיים ותירגם ממיטב היצירות של הספרות האירופית, בהן "איפיגניה בטאוריס" (1920), "טורקבטו טאסו" (1923), "פאוסט" מאת גתה (1943) ו"מנגינות עבריות" מאת היינה (1957).
זכה בפרסים רבים, בהם פרס ביאליק (1939), פרס טשרניחובסקי (1946) על תרגום הכרך הראשון של "פאוסט", ופעמיים פרס ישראל (1953, 1958).
מערך הנושאים והז'אנרים ביצירתו מגוון מאוד וכולל שירה לירית ואפית, בלדות, סונטות, שירים הגותיים, אגדות ופולקלור, תיאורי נוף רחבים, שירי אהבה ועוד. כבר בראשיתה נטתה שירתו לחרוג מהביטוי הלירי והלכה והתגוונה תוך כדי פיתוחה של תפישה לאומית-היסטורית, המנסה להתרחק (לפחות עד השואה) מרוב גילוייה של הגלות. הוא נאחז בעולמה של היהדות בימי בית ראשון ושני, שבו ראה את היהדות האמיתית, מצד אחד, ובתקומה הציונית המתחדשת בארץ ישראל, מצד אחר. לתקופה העתיקה שייכות יצירות כמו "חנוך מתהלך את האלוהים", "אברם לפני נמרוד", "שלמה המלך", המחזות "הושע" ו"בלוז" (על תקופת התנ"ך) ופואמות כ"ינאי ושלומית" ו"מאיר וברוריה" (על תקופת בית שני). לתקופת התחייה בארץ שייכים שירים כ"שיר הבריונים", "משירי החלוצים", "אי-שם בארץ ישראל". עם זאת, תהיה זו טעות להתעלם משירים כמו "לחש הקסם" או "בליל "הושע"נא רבא", המגלים יחס עמוק לגלות ולבית אבא. במקביל לנטייתו הלאומית שזורה ביצירתו גם תפישת עולם אנושית כללית שהושפעה מיוצרים בני התרבות הגרמנית, שאותה הכיר ותירגם.
שיריו ומחזותיו כונסו בשנים-עשר כרכים (1957-1945) וכן "במה"דורה בת שני כרכים (1964).

קלוזנר, יוסף. "משוררי דורנו". ירושלים: מדע. 1956. 200-176; קריב, אברהם. "עיונים: מאמרי ביקורת". תל אביב: אגודת הסופרים העבריים ליד דביר. 1950. 136-133; קרמר, שלום. "חילופי משמרות בספרותנו". תל אביב: אגודת הסופרים העבריים ליד דביר. 1959. 92-85; שטרייט, שלום. "פני הספרות" ב'. תל אביב: דביר. 1939. 100-90; שקד, גרשון. "דרכי השיח במחזה העברי ההיסטורי". "במה" 24. 1965. 25-21.

אביב עקרוני