חזרה לדף התוצאות

יזהר ס' (סמילנסקי) /// סופר, מסאי, חוקר ומחנך /// נולד ברחובות, ישראל /// 19162006 /// גיל
כותב/ת הערך: מירון דן

יש להירשם כדי לשמור את הערך

לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב

שתפו את הערך:

זכויות היוצרים של התמונה

ז'אנרים אופייניים

נובלה
סיפור קצר
רומן

תחומי יצירה

מסה
פרוזה

פרסים

פרס אמ"ת
פרס ביאליק
פרס ברנר
פרס ישראל

שפות יצירה

עברית

מעדכן/ת הערך

יפתח אשכנזי
תאריך עדכון אחרון: 2019-03-01 00:00:00

סופר, מסאי, חוקר ומחנך
נולד ברחובות למשפחת חלוצים, אנשי ספרות, חקלאים ואנשי ציבור שחיה בארץ ישראל משנות התשעים של המאה התשע-עשרה. אביו, זאב סמילנסקי, היה ממייסדי מפלגת "הפועל הצעיר" וביטאונה, שבו השתתף כפובליציסט, וכן הניח יסודות למחקר הסטטיסטי של היישוב החדש בארץ ישראל. גדל בחולדה, בתל אביב וברחובות ולמד בבית המדרש למורים בירושלים (לימים גם באוניברסיטה העברית בירושלים). במשך שנים רבות עסק בהוראה בכפר הנוער בן-שמן, ביבניאל, ברחובות, ואחר כך גם באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת לוינסקי. היה חבר כנסת במשך שבע-עשרה שנים (1966-1949), תחילה מטעם מפא"י, ובסיום כהונתו מטעם מפלגת רפ"י, שהיה אחד ממייסדיה. הוא החל בכתיבת סיפורת בימי שחרותו והגיע לפרסום ראשון ב-1938, עם הופעת הסיפור "אפרים חוזר לאספסת" בכתב העת "גליונות", ואחריו נדפסו באותו כתב עת גם סיפורים נוספים שלו.
מבחינה כרונולוגית ותמטית מתפצלת יצירתו הסיפורית לשלושה גושים: בסיפוריו המוקדמים (1947-1938) עסק ביחיד הארץ-ישראלי במסגרת העבודה החלוצית הקולקטיבית, התובעת הקרבת משאות נפש וחלומות, וכן בקבוצה הנתונה במאבק קיומי בקונפליקט היהודי-ערבי התובע קורבנות אדם ומלחמה. ביצירות אחדות הובלט בעיקר הנושא הראשון (כך ב"אפרים חוזר לאספסת", ב"משעולים בשדות" ובנובלה המורחבת "בפאתי נגב", יצירתו הראשונה שהופיעה כספר (עם עובד, 1945). ביצירות אחרות הובלט יותר הנושא השני ("לילה בלי יריות", ובעיקר בנובלה "בחורשה אשר בגבעה", שהופיעה עם מבחר הסיפורים המוקדמים בקובץ "החורשה בגבעה", 1947). בתקופה ה"תיכונה" של יצירתו, משלהי 1947 ובמשך יותר מעשור, התמקד יזהר במלחמת העצמאות על מכלול היבטיה – הקיומי, החברתי והמוסרי. ב-1949 פורסמו הסיפורים ""סיפור חִרבת חִזעה"" ו"השבוי" בקובץ "סיפור חִרבת חִזעה". ב-1950 ראתה אור הנובלה המורחבת "שיירה של חצות", וב-1958 רומן הענק "ימי צקלג", שעל כתיבתו שקד כמעט עשור שלם. לאחר פרסום רומן זה נראתה יצירתו הסיפורית של יזהר כקרבה והולכת למיצויה. בשנות השישים הראשונות נכתבו כמה סיפורים, שקובצו עם הנובלה האקספרסיוניסטית הניסיונית "סיפור שלא התחיל" בקובץ "סיפורי מישור" (1964), שעם פרסומו פנה המספר לכתיבה מסאית ומחקרית, ובה ביטא את עמדותיו הייחודיות בענייני חינוך (אין מקום לחינוך ל"ערכים" באשר חינוך כזה לעולם לא ישיג את מטרתו) ובענייני ספרות (הקריאה הנכונה כרוכה בהיצמדות מוחלטת למרקם הסגנוני-המוזיקלי של הטקסט, אפילו של חלק ממנו, ללא כל התחשבות בגורמים היסטוריים, ביוגרפיים, ז'אנריים וכו'). העיסוק בחקר הספרות ובהוראתה הגיע למיצוי עם הופעת המחקר המקיף "לקרוא סיפור" (1982). יזהר אף הביע תכופות את עמדותיו החדות והברורות בענייני ציבור בכתיבה עיתונאית תמציתית ומבריקה. במשך כל התקופה הממושכת הזאת (1990-1964) כמעט לא נוספו ליצירתו הסיפורית אלא דברים מעטים בתחום הסיפור לנוער ולילדים, ז'אנר שהתמיד בו משנות הארבעים המאוחרות ואילך, ואף העמיד שני קבצים בולטים: "שישה סיפורי קיץ" (1950) ו"ברגליים יחפות" (1959).
בסוף שנות השמונים ניגש יזהר לפרסום מחודש של סיפוריו המוקדמים בנוסח מתוקן, וייתכן שחזרה זו אל הסיפורת עוררה בו מחדש את כוח היצירה. הוא החל בכתיבת רומן אוטוביוגרפי ששני חלקיו, "מקדמות" ו"צלהבים", ראו אור ב-1991 וב-1993. נוספו להם בשנות התשעים שלושה קובצי סיפורים חדשים, "צדדיים" (1996), "אצל הים" (1996) ו"מלקומיה יפהפייה" (1998). ב-1999 ראה אור גם סיפור הרפורטאז'ה הנרחב "גילוי אליהו", שנושאו מלחמת יום הכיפורים. כך נוסף ליצירה הסיפורית של יזהר הגוש המאוחר שלה, שהוא בעיקרו אוטוביוגרפי-זיכרוני, ועומד בסימן חשבון הנפש האישי והחברתי-הלאומי, הסתכלות לאחור מעמדת התצפית של הזקנה אל ימי הנוער האישיים וכן אל ימי ה"נוער" וה"תום" של המפעל הציוני החלוצי בארץ ישראל. שורשיו של "גוש" זה ביצירת המחבר נעוצים, כפי שאפשר להוכיח, בסיפורי הנוער המוקדמים שלו ובסיפורים שכונסו ב"סיפורי מישור".
הסיפורת של יזהר היא החטיבה המשמעותית והעקרונית ביותר בפרוזה הישראלית, לפחות עד הופעת הרומנים של יעקב שבתאי, שיזהר עצמו התייחס אליהם בכבוד מופלג וראה בהם את ה"המשך" או את "הצעד הבא" בסיפורת, לאחר יצירתו שלו. החשיבות של סיפורי יזהר נעוצה לא רק ברמתם האמנותית, המגיעה פעם אחר פעם לפסגות הפרוזה הלירית בשפה העברית, אלא גם במיצוי שהם ממצים היבטים עקרוניים של המהפך המנטלי שחולל המפעל הציוני בארץ ישראל, השינוי ששינה את יסודות "הדמיון היהודי" המסורתי, גם כפי שהשתקף לא רק בטקסטים המקודשים אלא גם במיטב הספרות העברית החדשה שנכתבה עד הקמת מדינת ישראל. אם דמיון זה עמד בעיקרו על הפרמטרים של הזיכרון, ההיסטוריה (זמן), הטקסט כפרשן המציאות והקיום כהוויית סבל, העמיד אותו יזהר על פרמטרים של ההווה במשמעותו הקיומית המיידית ביותר, המרחב הפיזי הקונקרטי (המקום) והקיום כהוויה של מאבק – בטבע ובאויב האנושי כאחד. הטקסט המקודש (בייחוד המקרא) אמנם חילחל עד לעומקיה של יצירת יזהר, טבע את חותמו בסגנונה ויצר בה חיבורים מפתיעים וחדשניים בין חטיבות הלשון המגובשות, הקלאסיות, לבין הרצף הנזיל של שפת הדיבור, ועוד יותר מזה של שפת המונולוג הפנימי, שעליו עומד חלקה העיקרי של יצירתו ובו מגיעה העברית הארץ-ישראלית המודרנית למלוא העוצמה הלירית-מוזיקלית שלה. אולם ברגע שבו תובע הטקסט לעצמו את המעמד ה"מקודש" של פרשן המציאות בהתרחשותה העכשווית – כגון בניסיון לפרש את קרבות הדמים על חִרבת מחאז (וכך, באורח סמלי, את קרבות מלחמת העצמאות בכללה) כאילו היו אלה קרבות על גאולת "צקלג", עירו הקדומה של דוד לפני הקמת מלכותו (וכך, באורח סמלי, לרמז על כך שהמלחמה לא באה אלא כדי להקים לתחייה את מלכות העברים הקדומה) – הוא מוצג כנלעג ואפילו כשקרי. לגבי יזהר, חִרבת מחאז היא חִרבת מחאז, ואין כל קשר בינה לבין צקלג, כמו גם בין המלחמה בכללותה למלחמות דוד בפלשתים.
ביצירתו שעד סיפוריו האוטוביוגרפיים המאוחרים העמיד בשיטתיות דמויות אנשים צעירים הנתונים במצבי מאבק, הן בניסיונם "לביית" את המדבר והן במלחמתם עם אויבים ומתנכלים. אנשים אלה שרויים תמיד במרחבים הפתוחים והפראיים למחצה. חלקים מעטים מאוד מהסיפורים מתרחשים תחת קורת גג, במקום שיש בו משום עידון כלשהו של בית. תחת זאת פורשים הסיפורים מרחב פתוח, מעובד ומיושב רק למחצה (לרוב מרחב שפלת החוף הדרומית, על קו התפר שבינה לבין מדבר הנגב), הצימאון היהודי-ציוני ל"מקום" רווה כאן מעבר לכל שיעור. האנשים הצעירים במרחבים הפתוחים אינם בעלי זיכרון עשיר, והרהוריהם נוטים אך מעט לעבר שחזור חוויות והתנסויות מן העבר. זאת, לא רק משום שהם נתונים כמעט תמיד במאמץ ובסכנה התובעים את מלוא תשומת לבם, אלא משום הנטייה המוטבעת של המחבר למצות את הרגע החווייתי בהתרחשותו – עוד ועוד, גם אם זה כרוך בחזרות מרובות, שהוא אינו נרתע מהן. כדי לממש את הרגע הזה, העשוי "להימתח" ולהתמשך על פני עמודים רבים, נזקק יזהר באורח שיטתי לטכניקות של "זרם התודעה", שקלט אותן בעיקר מיצירתו הסיפורית של אורי ניסן גנסין (אף כי הכיר, ללא ספק, גם את דוגמאות המופת של השימוש בטכניקה זו בסיפורת האנגלו-סקסית המודרנית: ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר). אולם בהתמקדותו במסירת המונולוג הפנימי של הגיבורים נאחז יזהר גם במסורת ה"חיטוט" המוסרי והשיפוט העצמי הקשה, ששלטה בספרות העברית של ראשית המאה העשרים והגיעה אל יצירת יזהר בעיקר באמצעות המודל של סיפורי יוסף חיים ברנר. בזכות האחיזה במסורת זו נעשתה יצירתו לא פעם ולא פעמיים לאורך התפתחותה לקול המצפון הישראלי-היהודי. הסיפורים על הגליית הפלאחים הפלסטינים ועקירתם מנוף מכורתם במהלך מלחמת העצמאות היו רק הדוגמאות הבולטות ביותר של הביקורת העצמית הברנרית, שהיא עיקר מעיקריה של יצירת יזהר. בסיפורים האוטוביוגרפיים המאוחרים הוסיף המחבר לממדים של יצירתו המוקדמת את ממדי הזיכרון והשיפוט העצמי ההיסטורי. הרומנים והסיפורים בוחנים ללא רתע הן את המקורות הבעייתיים של שליחות המספר של יזהר (חולשתו הפיזית של יזהר הילד; המגבלות האמוציונליות-חברתיות שמנעו ממנו השתלבות בחברת הנוער שאליה רצה להשתייך; עוניו ועליבותו של האב, שמאמציו כחלוץ וכסופר לא זכו לתגמול; הקנאה באח הבכור, עלם שופע קסמים, אהוב הלבבות, שידו בכול וחייו כביכול סיפור ניצחון מתמשך) והן את הפגמים החברתיים והמוסריים של החברה הציונית הארץ-ישראלית אף בעידן ה"זוהר" החלוצי שלה, שלא היה כל כך תמים וזוהר כפי שהיא עצמה רצתה להאמין. עם זאת, מצטרפים הסיפורים המאוחרים לקינה על ארץ הכרמים והמרחבים הפתוחים שנעלמה, ועל חברה שלפחות ניסתה לקיים אורח חיים רצוף משמעות רוחנית, עד שנבלעה בחברה חומרנית גסה וקהה.
גודל הישגו של יזהר וחשיבות מפעלו הוכרו כמעט מראשית דרכו. על יצירתו נכתבה ספרות ביקורתית עשירה. הוא זכה בכל הפרסים הספרותיים שיכלה החברה הישראלית להעניק לו, בהם פרס ברנר (1959), פרס ביאליק (1991), פרס ישראל (1959) ופרס אמ"ת (2002). יזהר היה ונשאר נביא בעירו.

בן ארי, ניצה. "ס. יזהר: סיפור חיים", תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב. 2017. ישורון, הלית. "לומר את הסופי באין סופי. ריאיון עם ס. יזהר". "חדרים" 11. 2004. 215-235; מירון, דן. "על סיפורי ס. יזהר". "ארבע פנים בספרות העברית בת-ימינו". ירושלים ותל אביב: שוקן. 1975. 257-435; מעפיל, אבי. עיצוב המציאות בסיפורת של ס' יזהר. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית. 1988; נבו, גידי. "שבעה ימים בנגב". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005; נגיד, חיים (עורך). "ס. יזהר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד. 1972; עסיס, עמית. "לנוכח ערב סתיו מחריש: ס. יזהר והולדת הצבר מרוח הספרות", שדה בוקר: הוצאת הספרים – מכון בן גוריון. 2017; שפירא, אניטה. "חרבת חזעה: זיכרון ושכחה". "אלפיים" 21. 2001. 9-53.

דן מירון

לינקים חיצוניים

לקסיקון אוהיו לספרות עברית

הערך באתר פרויקט בן יהודה

ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך

אצל הים, בפאתי נגב, ברגליים יחפות, גילוי אליהו, גליונות, החורשה בגבעה, ימי צקלג, לקרוא סיפור, מלקומיה יפהפייה, מקדמות, סיפור חִרבת חִזעה, סיפורי מישור, צדדיים, צלהבים, שיירה של חצות, שישה סיפורי קיץ

ספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה

אלפיים, ארבע פנים בספרות העברית בת-ימינו, חדרים, נוכח ערב סתיו מחריש: ס. יזהר והולדת הצבר מרוח הספרות, ס. יזהר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, ס. יזהר: סיפור חיים, עיצוב המציאות בסיפורת של ס ' יזהר, שבעה ימים בנגב

תגיות חופשיות

אקספרסיוניזם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, זרם התודעה, חלוצים, טבע, ילידיות, כתיבה ניסיונית, מלחמה, מקרא

מידע כללי

מוסדות אקדמיים
האוניברסיטה העברית בירושלים

משפיעים
אורי ניסן גנסין
ג'יימס ג'ויס
ויליאם פוקנר
וירג'יניה וולף
יוסף חיים ברנר

עיר או ארץ מגורים
בן שמן
ישראל
תל אביב

זהות אתנית/דתית
יהודי/ה

גיל בעת פרסום ראשון
29 (1945)

גודל ערך
ארוך

הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה

    שלחו תמונה עם זכויות יוצרים:

    הערה חשובה

    הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
    בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.