סופר, עורך ומבקר ספרות
בנו של השחקן והקומיקאי גדי יגיל ונכדו של השחקן והקריין משה חורגל. החל את דרכו כמשורר, עם פרסום ספר שיריו היחיד לפי שעה, "מות סנדלרים" (גוונים-ליאור, 1987). השתייך לקבוצת ""עכשיו" 55", שיצירות חבריה נדפסו לראשונה בגיליון 55 של כתב העת "עכשיו", בעריכת גבריאל מוקד. ב-1988 פירסם את הרומן הראשון שלו, "מחשבה אחת קדימה", ומאז התמסר לכתיבת רומנים, סיפורים קצרים ומסות. עם זה, פעילותו הנמשכת בשדה השירה העברית באה לידי ביטוי במסגרת תפקידיו השונים כסופר וכעורך. המשורר נח שטרן נהפך לגיבור אחד הרומנים שלו, "נקישות ורמזי אור: מדינת ישראל נגד נח שטרן" (2003). שנה קודם לכן הביא לדפוס את מבחר שיריו של שטרן "אגרוף גורלו המר". מראשית שנות האלפיים כתב את הטור "שיר והערה", שפורסם במוסף הספרות של "מעריב" (שם עובד יגיל כעורך לשוני), ובו הקפיד להתייחס הן לספרי שירה חדשים, הן לספרים שנעלמו זה כבר מן המדפים. ב-1995 ייסד עם המשוררים אריק א' ועמוס אדלהייט את כתב העת הספרותי "עמדה", שאף נהפך להוצאת ספרים, וב-2010 החל לערוך עם המשורר חן ישראל קלינמן את כתב העת הספרותי המקוון "יקוד".
על שאיפתו ליצור סינתזה בין ה"סופר" ל"עורך" שבו העיד בשאלון שמילא עבור מוסף "ספרים" של "הארץ", שם הזכיר את אשר ברש (גיבור סיפורו "מסע עצוב אל קצה הרחוב") כדמות שהתקיימה בה מזיגה כזאת. ככלל, כתיבתו צומחת מגרעין ביוגרפי מובהק, שמומש בין השאר בסיפור הקצר "אוטוביוגרפיה" (שנכלל בספרו "ארז כמעט יפה", 1996), בקובץ הסיפורים "סוף הקומדיה" (אביו וסבו של יגיל נמנים עם דמויותיו) וברומן הביוגרפי "ז'אק" (1998), שהוא בבחינת "הרחקת עדות" ועניינו חיי הבמה של "ז'אק" ברל. לא פעם מתקיימים סיפוריו בנופיה של תל אביב הישנה, וברבים מהם ניכרת כמיהה אל גיבורי הספרות העברית שלפני קום המדינה, לצד השפעות "המודרניזם העילי" של המחצית השנייה במאה העשרים.
ספרו האחרון עד כה הוא אורפז, ספר לאדם אחד: מונוגרפיה חופשית (2018). הספר מתאר באופן חופשי, המערב דמיון, את חייו של הסופר יצחק אוורבוך-אורפז.
זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול ז״ל (2003, 2015).

גלעד, יובל. "היהודי האחרון". "עתון 77" 347-346. מאי 2010. 9-8; "השאלון: הספרות זה צד חזק שאשתי פחות מכירה". "הארץ" ספרים. 8.1.2006. 3; סומק, רוני. "חרקירי". "עתון 77" 316. נובמבר-דצמבר 2006. 10.

אורי הולנדר