משורר ועורך
נולד בחלם, פולין. כשנה לאחר הולדתו עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בשכונת חליסה (תל עמל), חיפה. היה מצעירי תלמידיו של "החזון איש" בבני ברק, אך בגיל ארבע-עשרה נטש את בית הוריו ואת אורח החיים הדתי והצטרף לאצ"ל. עד גיוסו לצה"ל עבד במלאכות מזדמנות ולאחר שחרורו שימש, בין השאר, אלחוטן על סיפונן של אוניות משא ישראליות וזרות.
ב-1963 מונה לעורך ספריית תרמיל הצה"לית ומילא תפקיד זה במשך כשלושים שנה. במסגרת מפעל ייחודי זה ערך כמאתיים ספרים, בהם תרגומים ראשונים לעברית ממיטב ספרות העולם דוגמת "דפניס וחלואה" ללונגוס, ספר שהיה גם מפעלו התרגומי הראשון של יורם ברונובסקי (1969), ותרגומה של רנה לוטן ל"מוות בוונציה" מאת תומס מאן (1965), כמו גם יצירות ראשונות פרי עטם של סופרים ישראלים כגון "חסדי הלילה של מרגריטה" לרות אלמוג (1969) וסיפורי "הינשוף" לנסים אלוני (1975), שנכתבו במיוחד עבור ספריית תרמיל. ערך, בין השאר, שני קבצים של סיפורי המעשיות לרבי נחמן מברסלב, שרוחם ולשונם השפיעו עליו עמוקות. ב-1991 הופסקה עבודתו בספריית תרמיל, שנסגרה סופית ב-1993. ב-1999 הוזמן הר להצטרף להוצאת קשב לשירה ומאז הוא משמש בה עורך.
יצירתו השירית הניבה עד כה שישה ספרים, שמועדי פרסומם נפרשׂים על פני שישה עשורים: "אביון לפני הניצה" (תחיה, 1962; 2005); "קְצֵה החשכה וְלֶחֶם" (1994); "גַן חֲבָלִים מלב האש" (2002); "סליחה" (2008); "צִפּוֹרְיַאן קורא לנחש הנחושת" (2011); "הספר השישי" (2012) והשביעי (2016). שירה זו, שזכתה להתייחסויות ביקורתיות מעטות (עד 2007 לא נכתבה עליה ולו עבודה מחקרית אחת) ושמעולם לא ביקשה לפלס דרך אל הקונצנזוס (הר לא הפיץ את ספריו לחנויות הספרים אלא מכר אותם בכוחות עצמו), מתאפיינת בלשון סמלים חידתית, בהתכתבויות סתומות, בדיאלוגים פנים-שיריים ובשפה נשגבת ששורשיה יונקים מן המקרא, מלשון חז"ל ומן החסידות. שירה מכונסת בתוך מדאוביה.
כבר מהספר הראשון ניכרת השְׁניוּת המלווה את עולמו השירי: פעמים רבות מציג עולם זה את האביון בעליבותו, את העוני המחפיר, את ייסורי הקיום ואת משאלת המוות המבצבצת בין השורות; ולעומת זאת, יש שירים הלוהטים בעוצמות שאינן יכולות לנבוע אלא מתוך משאלת חיים, מן הרצון "לִפְעֹל בְּכֹחַ בָּשָׂר וָדָם חַי וְלִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יִהְיֶה שׁוּם/ הֶפְסֵק, שׁוּם בְּלִיחָה, בֵּין הָאֵשׁ וְהָאוֹר". דַּע נִקֻּדַהּ״. ("רוח תֶּמֶס וַנָּעוּפָה", "גן חבלים מלב האש"). שניות זו, כמו גם לשון השירים ורקעם האמוני, משלחים את שירתו לשוט במשעוליה של השירה העברית הרליגיוזית, לצד יצירתם של יוסף צבי רִמוֹן, זלדה ואחרים. עם זאת, שירתו אינה נעדרת הומור והתייחסויות אוטו-אירוניות מהסוג המאפיין גם את עולמם של המחזאי נסים אלוני והצייר יוסל ברגנר, חבריו הקרובים, שאף מימנו את הוצאת ספרו הראשון. יוסל ואודרי ברגנר אף עיטרו בציוריהם את שש עטיפות ספריו.
מקום מיוחד שמור בשיריו לתיאור הים. במרחב זה מתגלמת בדידות ה"אביון" הכמה ל"ניצה" (ישות שהיא מזיגה של האהובה הלא-מושגת במעין אלוהות נקבית). ברוח אחדוּת הניגודים שביסוד שירתו, הים הוא סמל למלאוּת, לכוח חיים כביר, ובה בעת קצהו נוגע בריק המוחלט.

הולנדר, אורי. "דיוקן בקצה החשכה". תל אביב: קשב לשירה. 2007; וייכרט, רפי. "איש אהבה מעפר אחר". "מאזניים" ע"ד (4). 2000. 26-20; זך, נתן. "זיכרון מר". "הד החינוך" ע"ד (1). 31.

אורי הולנדר