משוררת ומחזאית
גדלה והתחנכה בתל אביב. בגיל שבע-עשרה סיימה את לימודיה בתיכון "עירוני א"' והחלה בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בתקופה זו החלה לפרסם משיריה בעיתונות ובכתבי עת. שירה הראשון פורסם ב-1958 במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות". לאחר מכן החלה לפרסם משיריה בכתב העת "עכשיו" בעריכתו של גבריאל מוקד, וראשוני שיריה, "פלונתר", ""דבר"ים" ו"חוַרתי", נדפסו בבמה זו ב-1960. ניכרים בהם אלמנטים שיאפיינו את כתיבתה גם בהמשך: לשון יומיומית, משחקי מילים, רטוריקה עם תכונות של וידוי אישי, וכן נוכחותן של השפעות מודרניסטיות מיצירותיהם של נתן זך ודוד אבידן.
בסוף 1961, בהיותה בת תשע-עשרה, הופיע ספר שיריה הראשון, "מרגוט" ("עכשיו"). הספר הצנום, שכלל ארבעה-עשר שירים בלבד, הסתמן כאחד מספרי השירה שלימים השפיעו על משוררות מרכזיות כמו רחל חלפי ובעיקר יונה וולך, שסגנונה וקולה הפואטי התגבשו כהמשך ישיר לשירתה של הרץ.
בשפה יומיומית נמוכה, עשירה בחריזות פנימיות ובמבנים פרוזודיים חוזרים, הציבו שירי הספר "מרגוט" במרכזם דמות נשית דמיונית ופרודית, שקראה תיגר על שירת דור המדינה ופתחה אופציה פואטית חדשה, הכוללת חוויות יסוד כמו: תחושות אקזיסטנציאליסטיות של בדידות, מצור ושבי; צורך להתגונן ולהתקיף כנגד אלימותו של העולם; וחוויות של גוף נשי מסוכסך, המבטא את מיקומו האמביוולנטי של הסובייקט הנשי באתוס הציוני ואף חותר תחתיו. הספר התקבל בהתלהבות על ידי הביקורות, שהצביעו על ספר ביכורים בשל, פרובוקטיבי וחדשני הממקם את הרץ כמשוררת צעירה ומבטיחה.
באותם הימים המשיכה בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והחלה בכתיבת מחזות, ובמרס 1963 עלה על הבימה הניסיונית של תיאטרון "הבימה" מחזה ראשון פרי עטה, "קוורטט" בבימויו של אמנון מסקין. המחזה זכה לביקורות אוהדות, אך הורד מן הבימה לאחר כמה חודשים. זמן קצר לאחר מכן נסעה לאנגליה והמשיכה בלימודים באוניברסיטת אוקספורד, אולם לאחר כשנה (ב-1964) חזרה לישראל והחלה בלימודי תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שם לימדה וכתבה עבודת מאסטר, שעסקה בביקורת הסובייקטיביזם האתי.
באותן השנים המשיכה לפרסם מדי פעם שירים בכתבי עת ובמוספי הספרות, וכן כתבה ביקורות ספרות, ערכה תוכניות ל"קול ישראל" ושימשה תסריטאית בטלוויזיה הישראלית. בספטמבר 1969 עלה על בימת "הקאמרי" מחזה שני שלה, "לואיז", בבימויה של אהובה ליאון, והוא סיפור קצר וסוריאליסטי על אישה הנעזבת על ידי בן זוגה למען אישה אחרת וחיים אחרים בארץ רחוקה. המחזה זכה להצלחה ואף הולחן כאופרה אקספרסיוניסטית על ידי המלחין מנחם אבידום.
בשנים 1966-1987 נעלמה דליה הרץ מן המפה הספרותית כמעט לחלוטין. היא חדלה לפרסם שירים ולא פירסמה ספרי שירה. חוקרים ומבקרי ספרות מסוימים קשרו תופעה זו לעלייתה המטאורית והתבססותה הקנונית של יונה וולך, וטענו כי וולך כתבה יותר הרץ מהרץ ובכך "בלעה אותה".
ב-1990, בגיל ארבעים ושמונה, לאחר שתיקה ספרותית של עשרים ותשע שנים, ראה אור ספר שיריה השני, "עיר=שירים". הספר, ובו שלושים ושלושה שירים, רכש גם הוא מקום של כבוד על מדף השירה העברית, ונושאים וחוויות יסוד שנכחו זה מכבר ב"מרגוט" התפתחו ב"עיר-ימים" לכדי פואטיקה עירונית עם מוטיבים של געגועים לנוף הילדות והנעורים, וכן של נסיעה ושיבה, דוגמת השירים "רחוב", "זמן עירוני", "נסיעה לאורך הטיילת", המשקפים את החיים במרחב האורבני באמצעות מערך פיגורטיבי משוכלל. דיוקן הדוברת השירית ב"עיר-ימים" לא השתנה באופן מהותי, למרות חלוף השנים. אולם לספר נוספו שירי פורטרטים המבקשים לכונן יחס אתי עם הזולת מתוך אימוץ של נקודת תצפית נבדלת. הספר זכה לביקורות נלהבות וזיכה את הרץ בפרס ברנשטיין לשירה של התאחדות המו"לים בישראל (1992). מ-1990 פירסמה שירים וסיפורים אחדים במוספי הספרות, אך לא שבה לפרסם ספרים.
אף שזכתה להערכה רבה הן מצד הממסד האקדמי והן מצד החוגים האינטלקטואליים בישראל, שירתה נותרה אנונימית וזרה לציבור הרחב, ונדמה כי המהפכה שיצרה בשירת הנשים הישראלית ובספרות הישראלית בכלל לא זכתה למקום הראוי. אמנם היא פירסמה שני ספרי שירה דקים בלבד, אך בשני ספרים אלה הצליחה להשפיע באופן משמעותי על מפת השירה העברית המודרנית. בשנים האחרונות היא עוסקת בהוראת שירה ובהנחיית סדנאות כתיבה יוצרת באוניברסיטאות ובמכללות בארץ ובעולם.

דותן, אייל. "על סערה שלפני השקט". "עתון 77" 124-125. 1990. 13; מזור, יאיר. "העזה, הזועמת, וזו שהעזה, שנתנה את האות: שירתן של דליה הרץ ויונה וולך בהקשר משווה של שירת דליה רביקוביץ". "אהבה במושב האחורי: השירה העברית בשנות השישים". תל אביב: זמורה-ביתן. 2005. 168-176; צמיר, חמוטל. "הדימוי פותח פה: פארודיה רדיקאלית בשירי "מרגוט" של דליה הרץ". "בשם הנוף: לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים". ירושלים: כתר. 2006. 209-234; שניר, לאה. "היכולת לראות ולתקשר: שיחה עם דליה הרץ". "דבר". 1990. 19-20; שרון, יוסף. "בנוגה הסיפור, בחיי הזיכרון: עיר-שירים של דליה הרץ". "סימן קריאה" 20. 1990. 300-307.

מי-טל נדלר