סופר, מחזאי וחוקר תיאטרון
נולד בקיבוץ גבעת חיים ושם סיים את בית הספר התיכון. אחרי שירות בצה"ל עזב את הקיבוץ. למד באוניברסיטת תל-אביב ספרות כללית ותיאטרון, והמשיך לתארים מתקדמים באוניברסיטת חיפה. התמקד בחקר התיאטרון וחיבר עבודת דוקטור על ""הופעותיו של האחר המיתי בשלושה מחזות עבריים"" (2001). מ-1996 הוא מלמד דרמה, תיאטרון וכתיבה דרמטית באוניברסיטת חיפה (מ-2007 בדרגת מרצה בכיר אמן) ובמכללת "אורנים". חי במושב אמירים בגליל.
סיפוריו פורסמו בכתבי עת מ-1970. תשעה מהם כונסו ב-1972 בספרו הראשון, "פראות" (הקיבוץ המאוחד). אחריו פרסם עוד ארבעה קבצי סיפורים ונובלות ("הרביעי", 1981; "אש בקוצים", 1983; "אוכלי האבטיח", 1988; "חזירים", 1994) וחמישה רומנים ("הלבנים", 1985; "ליל זיכרון", 1990; "סימביוזה", 2000 [תורגם לצרפתית ולגרמנית]; "שחקנים", 2006; אש במדרון, 2012). עלילותיהם נטועות במציאות ישראלית קונקרטית על נופיה והיבטיה השונים: מתחים בין-דוריים בקיבוץ, הווי צבאי ומלחמות, חיי יהודים וערבים בגליל, חיי האוניברסיטה ועולם התיאטרון.
זוהי ביסודה פרוזה ריאליסטית מהימנה, פונקציונלית בלשונה ומשכנעת בפרטיה, המשלבת יסודות של הווי, של עיצוב פסיכולוגי ושל מלודרמה יצרית. המאירי מגלה עניין מיוחד במתח בין חיי חולין יומיומיים לבין כוחות אנרכיים הרוחשים מתחת לפני השטח. כוחות אלה מוצאים להם לעתים פורקן בהתפרצויות סמליות של גורמים חיצוניים – סערות, שיטפונות, תאונות ומלחמות (כגון בחלק מסיפורי הקובץ "הרביעי"), או בהיחשפות סודות הרסניים מן העבר (כגון ברומן "סימביוזה"), או בפריצת יצרים אלימים וסטיות מיניות (כגון בסיפורי "חזירים"), או בחריגה ממוסכמותיה של החברה הממוסדת והליכה אל השוליים (כגון ברומן "הלבנים"). לעיתים ניכרים בסיפורים ניסיונות לחרוג מגבולות הריאליזם על ידי שילוב ממדים של מסתורין על-טבעי, או ניסיונות לחדש ולגוון את צורות המסירה הסיפורית בטכניקות של חידה בלשית, קיטוע עלילתי וערבול של זמני ההתרחשות.
בכללותה משרטטת יצירתו תמורות שחלו בחברה הישראלית הוותיקה מאז שראתה את עצמה בראשיתה כקולקטיב אידיאולוגי מאוחד, ועד שנחשפו בקיעיה והסתמנו בה תהליכים של הסתאבות, התפוררות, אובדן דרך והרס עצמי. ברומנים שלו הוא נוטה לבחון את היחסים המועצמים הנרקמים בתוך קבוצות אנושיות סגורות במרחבים מצומצמים. ב"הלבנים" מתוארת כעין חבורה של היפים המייסדים חיי קומונה במושבה ותיקה בגליל. ב"ליל זיכרון" נרקמת רשת של מתחים ומאבקים בין בני הדור השני בקיבוץ ותיק. ואילו "שחקנים" מתאר סבך מיוסר ואלים של יחסים ארוטיים, בריתות ובגידות בתוך קבוצת "שחקנים", המתאחדים בימי מלחמת לבנון הראשונה להעלות מחזה שעניינו פרשייה מימי מלחמת העולם השנייה.
"שחקנים" ממחיש בנושאו ובמבנהו המלודרמטי את הקשר העמוק של המאירי לעולם התיאטרון כיוצר, כמורה וכחוקר. ואכן, בצד הסיפורת חיבר מחזות מקוריים שהועלו במסגרות שונות ("חיבוק", 1975; "מוסיקת לילה", 1982; "קרקורים", 1991; "עד הים", 1996; "סימביוזה", 1999), ועיבד לבמה מסיפורי ברנר ("עוולה", 1985; "מעבר לגבולין" [טרם הוצג]) וקפקא ("גזר דין", 2003). ספרו האחרון עד כה הוא ספר העיון הדרמה של האחר המיתי: עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס שראה אור ב-2013.

אורן, יוסף. ""הלבנים" – ישראל המאירי". "ציונות וצבריות ברומן הישראלי". ראשון לציון: יחד. 1990. 110-107; הולצמן, אבנר. "ריאליזם
ומעבר לו". "מפת דרכים: סיפורת עברית כיום". תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005. 54-52; חסיד, אתי. "ישראל המאירי, מגעים". ידיעות
אחרונות 7 ימים. 27.12.1985. 33-32; שקד, גרשון. "הסיפורת העברית 1980-1880". ה': בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות. תל-אביב
וירושלים: הקיבוץ המאוחד וכתר. 1998. 371-370.

אבנר הולצמן