סופרת ותסריטאית
נולדה בירושלים, בתו של השופט המחוזי עזרא הדיה. למדה בתיכון האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים והתמקדה בנגינה בפסנתר. סיימה תואר ראשון בפילוסופיה ובלימודים כלליים באוניברסיטה העברית בירושלים. את לימודי התואר השני בספרות אנגלית וכתיבה יוצרת סיימה באוניברסיטת ניו יורק. כתבה טורים בעיתונים "כל העיר", "עיתון תל אביב" ו"ידיעות אחרונות", וכן שבעה פרקים לסדרת הטלוויזיה "בטיפול". לקטורית בהוצאת עם עובד ומלמדת כתיבה יוצרת.
יצירתה כוללת נובלות ורומנים. בספרה הראשון, הרומן הנפשות הפועלות (ספריית מעריב, 1994), מיזגה ריאליזם ופנטזיה ודנה בסוגיות ארס-פואטיות. ברומן נחשפים כישרונה האפי – כישרון שהוא מאפיין נדיר בקרב הסופרים (ובמיוחד הסופרות) בני דורה – וסגנונה הייחודי: כתיבה המבוססת על "משפטי פסקה", משפטים ארוכים במיוחד הנוטים לפרטנות תיאורית באשר למתחולל בתודעת הדמות ובמרחב שהיא שייכת אליו – המהווים חלופה מקורית לכתיבה הגברית ההגמונית של תקופתה (עוז ויהושע) ומתכתבים עם נוסחו של יעקב שבתאי.
ספרה השני, קובץ הסיפורים שלושה סיפורי אהבה (1997), זכה לביקורות אוהדות שהכתירו אותה כקול נשי בולט. בקובץ זה נחשפה טכניקה נוספת המאפיינת את כתיבתה: ריבוי קולות מספרים. עלילות הסיפורים מועברות לקורא על ידי כמה מספרים-גיבורים. כך, למשל, הנובלה "חיות מחמד" מסופרת בחלקה על ידי הכלב המשקיף על מאבקי השליטה של הזוג העומד במרכזה. נושאי הקובץ הם התרקמותה של זוגיות חדשה; תחרות בין דמויות על אהוב משותף; ומעמדה של "האישה האחרת" בחייו של הגבר, שעודנו כבול לאהובתו הראשונה. שפת הקובץ עשירה, מדויקת וישירה, ומתקיימת התאמה בין האירועים המתוארים לטון הסיפורי, המשלב, בווריאציות שונות, בין נימה דרמטית-טרגית לנימה פרודית-קומית.
הרומן תאונות (2001) מתמקד בתיאור חייהם של סופרת רווקה וסופר אלמן ואב לבת, התאהבותם והקושי להכניס צלע שלישית למשפחה קיימת. הרומן המוערך ביותר עד כה של הדיה, עדן, פורסם ב-2005. המבקר יוסף אורן (2006) מגדיר אותו כ"רומן מז'ורי", רומן ריאליסטי המתמקד בפרק זמן מוגדר מהעבר הקרוב, שבו התרחשה תפנית בולטת בערכי החברה. בניגוד לרומן ריאליסטי מקובל, שמנצל את הזמן בעיקר כרקע כללי לעלילה, מתעמק הרומן המז'ורי בזמן עצמו, כדי להבין את ייחודו ברצף ההיסטוריה. עלילת עדן מתרחשת ביישוב קטן במרכז ישראל, שמוצג כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, והיא מתפרשת על פני חודש אחד ב-2003, תוך התמקדות בשמונה דמויות. עדן נכתב כמעין רשומון בגוף שלישי, וכל פרק בו מוקדש לחישוף תודעתה של אחת הדמויות. חיי הגיבורים מוצגים על רקע "המצב הישראלי" של התקופה: ימי האינתיפאדה השנייה והפיגועים של מחבלים מתאבדים, ולתיאור המשבר הביטחוני נוסף רובד של תיאור משבר הערכים בחברה הישראלית. טיבו של המשבר נרמז במשפטים הלקוחים מסטיקרים המעטרים מכוניות בישראל (למשל "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים") והמוצבים כמוטו לפני כל פרק. הסטיקרים מדגישים את אי-הוודאות החברתית והאישית ואת הידלדלות ערכי היסוד של מדינת ישראל. סמכות ההורים על ילדיהם מתערערת ומן הרומן עולה חוסר היכולת של ההורה לפקח על ילדו, עד כדי חוסר רצון לממש את הורותו (למשל, ג'ין הבוחרת בחיים ללא בתה בארץ אחרת). בית הספר מאבד את מעמדו והתלמידים משתמטים לשיטוטים בעיר הגדולה. לפגעים האלה נוספים ריבוי תאונות הדרכים, גזענות, פדופיליה, בגידות בחיי הנישואים ועוד. ההתרחשויות הללו, המעוצבות ברומן רחב היריעה הזה, מייצגות את התפרקות החברה ואת אובדן צלם האנוש שבה, הן ברמה הקולקטיבית והן ברמת היחסים הבין-אישיים. בכתיבתו של עדן הושפעה הדיה, ככל הנראה, מהרומן התיקונים לג'ונתן פרנזן (2001), שהיא יזמה את תרגומו ופרסומו בהוצאת עם עובד.
ספרה "יום רביעי בערב" (2011) הוא רומן פסיכולוגי עתיר רבדים המתאר קבוצת הורים לילדים בעייתיים הנפגשת בכל יום רביעי עם מטפלת. ברומן זה מפרקת הדיה את מושג האהבה ההורית ומרכיבה אותו מחדש, תוך שהיא עומדת ברגישות על טיבם של מושגים שונים, דוגמת טיפול, אהבה והחמצה.
ספריה תורגמו לכמה שפות אירופיות. זכתה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2002).

אורן, יוסף. "הערכת עצמנו בכפר שאיננו גן עדן". "האומה" 163. 2006. 85-75; ישראל, יעל. "קוראת לדברים בשמם". "עתון 77" 212. 1997. 9-8; לב-ארי, שירי. "אני, המושב והמצב". "הארץ". 2.9.2005. 1, 11; עלון, קציעה. "בדרך לרב-מכר". "עתון 77" 259-258. 2001. 13-12.

שי רודין