סופרת, משוררת ומסאית
נולדה בתל אביב. למדה בתיכון עירוני ה'. בוגרת החוגים לספרות השוואתית ולאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת פריז (1976). עבודת הדוקטור שכתבה עוסקת ב""תיאטרון קודש בן זמננו"" ומתרכזת בהיבטים התיאטרליים של הטקס החסידי.
לימדה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים. מלמדת בימוי בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ועומדת בראש המחלקה לתיאטרון במכללת "אמונה" בעיר.
פרסמה עד כה עשרה ספרים: "אותה שעה" (שירים, 1981, ספרית פועלים); "לאחוז בשמש" (סיפורים ואגדות, 1984); "סדר הלילה הזה" (עם אורנה מילוא ודורון ליבנה, 1989) – מעין "פסיכואנליזה תרבותית" להגדה של פסח ומנהגי החג, "גופי מילים" (שירים, 1991); "השם" (רומן, 1995); "מעשה הים, כרוניקת פירוש" (עם תחריטים של ליליאן קלאפיש, 1998, 2000); Body of Prayer (עם ז'אק דרידה ודויד שפירו, בית הספר לארכיטקטורה "קופר יוניון" בניו יורק, 2001); "הבזקים" (רומן, 2002); "אמרה ירושלים, מזמורים ושירים" (עם רישומים של אורנה מילוא, 2009); ואהבה על החוף (רומן, 2013). שיריה, סיפוריה ומסותיה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בארץ ובעולם, ותורגמו לשפות רבות. "השם", "הבזקים" ו"לאחוז בשמש" תורגמו לאנגלית, "הבזקים" תורגם גם לצרפתית. אהבה על החוף יצא במקביל בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובצרפתית בהוצאת סבין וספיזה.
לצד אלה יצרה תיאטרון ניסיוני יהודי, וביימה בכל התיאטרונים המובילים בארץ, בין השאר את "בדמי ימיה" לעגנון (החאן, 1977) ו"מֶרסְיֶה וקַאמְיֶה" (עיבודה לרומן של בקט, החאן, 1979). עיבדה לבמה בין השאר את "גוג ומגוג" על פי בובר (1994) ואף תרגמה מחזות אחדים: "הפרסים" מאת אייסכילוס (1970); "אופני הנידון" מאת פרננדו אראבל (1972); "המהגרים" מאת סלבומיר מרוז'ק (1978) ו"בית המלאכה" מאת ז'אן-קלוד גרנברג (1982).
את יצירתה מזין המתח בין המורשת היהודית (בייחוד הקבלה והחסידות, ולצדן המורשת היהודית בת המאה העשרים – בעיקר זכרון השואה) לבין ההוויה הפוסט-מודרנית. מתח זה בא לידי ביטוי בתנועה שמתרחשת ביצירתה בין "המקום הקטן" (המיידי והיומיומי) לבין "המקום הגדול" (המקום שהוא רעיון וסמל). במובן נוסף, זו תנועה בין "המקום הקטן" – הארץ, לבין "המקום הגדול" – חוץ לארץ.
הניגוד שבין הצורה והתוכן המסורתיים לבין עיבודם החדשני-אוונגרדי הוא נקודה ארכימדית ביצירתה, ואליו נלוות שתי נקודות נוספות: האחת היא החשיבה המטא-לשונית, המתבטאת אצלה בעיקר בהעמדת המלה והשפה במבחן מתמיד (לתפיסה זו שורש משולש – בקבלה, בסוריאליזם ובהגות הפוסט-מודרנית). הנקודה הנוספת היא המבט הדרמטי-קולנועי, המעצב את תמונת העולם ואת העיבוד האמנותי, בעיקר בפרוזה של היוצרת. כל אלה יוצרים בכתיבתה פוליפוניות עשירה וטשטוש גבולות בין ז'אנרים, בין המקור לבין ציטוטו או עיבודו, בין הטקסט הקנוני-הגמוני לבין כתיבת נשים וארוטיקה, בין המלה לבין הצליל והרישום.
זכתה בפרס מאיר מרגלית (1977) על בימוי "המהגרים" בתיאטרון החאן. מפרסיה הספרותיים: פרס קרן יהושע רבינוביץ (1988), פרס קוגל של עיריית חולון (1987), פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1999-1998), פרס קורֶט לספר היהודי בארצות הברית (1999), ופרס אקו"ם להישג הספרותי של שנת 2003 על "הבזקים".

קרן, ניצה. "החותם הנשי: פואטיקה נשית – מאפייניה וגילומיה בכתיבת סופרות ישראליות בנות ימינו": עמליה כהנא-כרמון, חנה בת-שחר, סביון ליברכט, דורית פלג, רונית מטלון, מיכל גוברין, רבקה רז, סנאית גיסיס, רמת-גן: אוניברסיטת בר אילן. 2004; שפירא, אברהם. "לשרות עם 'אותיות העולם': בשולי מדרש מעשה הים למיכל גוברין", "עתון 77" 26. יולי 2002. 29-27; Rimmon-Kenan, Shlomith. "Place, Space, and Michal Govrin’s Snapshots".Narrative, 17: 2. May 2009. 220-234.

גדעון טיקוצקי