סופר
נולד בישראל וגדל בראש פינה. בעל תואר ראשון בחקלאות ותואר שני בכלכלה חקלאית מהפקולטה למדעי החקלאות ברחובות. במסגרת עבודתו הציבורית היה אחראי על מספר פרוייקטים של פיתוח התיישבות בחבל הבשור, ברמת הגולן וברצועת עזה. בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה אחראי על מערך הקליטה של העולים מברית המועצות ומאתיופיה. ב-1997 התמנה ליועץ לפרויקטים מיוחדים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחר כך של אהוד ברק. במסגרת זו היה אחראי לפיתוח המגזר הערבי. במשך כל שנות עבודתו הציבורית כתב ספרות אך החל לפרסם בשלב מאוחר.
תחילה פרסם שני קבצי סיפורים: "קצה המחנה" (עכשיו, 1995) ו"ניצב על עין המים" (1997). לאחר מכן פרסם שישה רומנים: "עפולה" (2004); "רקיע בתוך המים" (2005); "ללקט בשדה אחר" (2006); "ליש" (2010); "צל הרים" (2012); ואישה בכל אלה (2017). בספרו "ליצנים" (2010) הוא חזר לז'אנר הסיפור הקצר. שני מאפיינים יחודיים ליצירתו של גדור: סגנון הכתיבה המשובש במכוון והמציאות החברתית והמרחבית שבה פועלת העלילה, שהיא בעיקר תודעתית.
הקריאה ביצירתו כמוה כהליכה בשדה מלא מהמורות המחייבות את הקורא לעצור שוב ושוב, לחזור לאחור, לקרוא שנית, ולנסות להבין את המשפטים שקרא. השפה שבורה במכוון, מתעלמת מחוקי התחביר. גדור משמיט את שמות הגוף, לעתים מוותר על לוואי ומושא עקיף ומשבש את צורת הפועל התקנית.
עיצוב לשוני זה קשור אהדדי לעולם החברתי והמרחבי המתואר ביצירתו. גדור מתאר את מרחבי השוליים של ההוויה הישראלית: מושבי עולים של שנות החמישים, שכונות של מהגרים ואנשי עמל שהיומיום שלהם נפרט לפרטים. אין זו פנינת טבע התיישבותית אלא מציאות אפורה, שגילויי אלימות קשים חודרים אליה תדיר. בדומה לישעיהו קורן כתיבתו מתרכזת בפרט, בחייהן של דמויות שוליות ולעתים דחויות. הדמויות ממעטות להתבטא, וכשהן מדברות לשונן המשובשת אינה משקפת את עולמן הפנימי אלא סוג של תודעה שמרכזה הוא הגירה ושוליות. חוקרים שונים העלו על נס את ייחודו הסגנוני של גדור וראו בו סוג של "עברית אלטרנטיבית" המייצרת זרם תודעה מסוג מיוחד. אחרים התייחסו אליה כאל מחסום שאינו מאפשר לספר סיפור.
יצירתו מקלפת את השכבות של ההוויה החברתית והמרחבית של משפחות העולים. נקודת המבט המרכזית היא של נער או נערה מתבגרים המתבוננים על החיים סביבם במבט ייחודי, ראשוני. גדור מוותר על הסמכות יודעת הכל ועל עלילה בנויה היטב. הציר המרכזי הוא של שבר: שבר בסיפר, בהבנה, בשפה. ב"עפולה" הוא מתאר את העיירה בשנות ה-40. המתח המרכזי נבנה בין שני מחנות – ותיקים ועולים חדשים, אשכנזים מול בוכרים. מתח נוסף מצוי בין דור הילדים להוריהם. נקודת המבט של הילד המתבגר חושפת את הקרע והעוינות השוררים בין המחנות ואת המאמץ לכונן את עולמו המוסרי מול העולם המעוות הנחשף לעיניו.
בספרו "ליצנים" דומה שהגיע לשיווי משקל בין המבע הייחודי לבין המרקם העלילתי. השפה עדיין חסרה כמה מאיבריה החיוניים, אך בכל זאת מאפשרת חדירה אל הווייתן של הדמויות והזדהות עם מצוקתן.

ארטמן, טלי. "זנב התמימות". "ידיעות אחרונות". 27.2.2004. 28-27; ברתנא, אורציון. ""עפולה". אין מקום אחר". "מאזניים". ע"ח (2). 2004. 25-24.
בתיה שמעוני