סופר ומשורר. נולד ברמת גן ולמד בתיכון ע"ש תלמה ילין. כיום חי ברמת גן, נשוי ואב לארבעה ילדים. כתב וביים לטלוויזיה, היה עורך בחברת החדשות של ערוץ שתיים, והקים את חלל העבודה המשותף הראשון בישראל, ״מיזנטרופ״. פרסם עד כה אחד-עשר ספרים, ממבחר סוגות: שירה, נובלה שירית, ספר נוער, רומן, ושירה הגותית-פילוסופית. כתיבתו מושפעת ממיגל דה סרוואנטס, חורחה לואיס בורחס, דאגלס אדמס, יואל הופמן, אברהם הפנר, זלדה, ספרות הקבלה וספרות זן-בודהיסטית.
לעולם הספרות הישראלית הפציע בשנת 2008, בצאת ספרו הראשון, הרומן לנוער ״אולי יקראו לו יואל האמיץ״ (2008, סער), אך למרות יבולו היצירתי העשיר מאז והביקורות המשבחות שנכתבו על יצירתו, נותר אנג׳ל-בוהדנה יוצר אלמוני יחסית. דבר זה נובע מזרותה של יצירתו בנוף הספרות הישראלית העכשווית ומהקושי לסווגה ולהבינה: רוב ספריו אינם נרטיביים; הם נעים על קו התפר שבין פרוזה לשירה ובין הגות לבדיון; והם רואים אור בתקופה המקדשת את העלילה והסיפור של היצירה ושל היוצר – ולא את בחינת הצורות.
בשנת 2010 פרסם את הרומן הראשון שלו למבוגרים ״הסיפור של מיכאל״ בעריכת דנה אולמרט (אחוזת בית), וספר זה, שהיה לראשון בסדרת ״מקור״ לפרוזה ישראלית חדשה, זכה לביקורות אוהדות. אריק גלסנר כתב: ״אנג׳ל מתאר את גיבורו באופן חם, עדין ואינטימי, וחושף פינות רגש רעננות, למשל יחסי האהבה הלא מינית העמוקים בין מיכאל ללואיס״. גלסנר גם ציין את השפעתו של הספר ״דון קיחוטה״ לסרוונטס על הספר, הבאה לידי ביטוי בתהייה העולה בשתי היצירות על יכולתו של גיבור היצירה להתנער מהגורל שהטיל עליו יוצרו ולעצב את גורלו האישי. ״הסיפור של מיכאל״, אליבא דגלסנר, מבקש לברר אם יכולה להתבצע תפנית עלילתית מרעישה בחייו הסתמיים של גיבורו, ובכך הוא מאתגר את מערכת היחסים שבין היוצר, היצירה והקוראים והקוראות שלה.
ספר בולט אחר של אנג'ל-בוהדנה הוא ״המילה העצובה קומקום" (בלה לונה, 2018), אסופה של קטעים קצרים ומנוקדים, שהם הכלאה של שירים, סיפורים קצרים, הגיגים ומכתמים פילוסופיים. בספר זה ממשיך אנג׳ל-בוהדנה לעסוק בשאלת הלשון, גבולותיה והכרת האני מתוכה, כפי שאפשר לראות בקטע הזה: ״מחל על כל אותן הפעמים שכתבתי ׳אנחנו׳ בצורת ריבוי מלכותי. התגלגלתי אל גוף מילה יחיד ובתוכה נכפלתי והפתח היה צר ולא יכולתי לצאת. כל נסיונותי לשבור את המלה (למשל להתחכם ולכתוב ׳הוא׳) היו סודקים את הפסקה כולה. אין לי כפרה אלא בשטיחת תחנה בפני הקוראים לחוס עלי ולכלול בכל אותן ׳אנחנו׳ גם אותם״. עמודי הספר אינם ממוספרים, המילים כתובות רק בחלקו העליון של העמוד, ורק בעמוד השמאלי בפריסת הספר (כל העמודים הימניים נותרים ריקים). לפיכך, רוב הספר מורכב מדף לבן ריק, וכולל יותר ״אין״ מאשר ״יש״. בבחירה זו מושפע אנג׳ל-בוהדנה בבירור מהטיפוגרפיה הייחודית של יואל הופמן. עוד הוא מושפע מהופמן בכתיבת האי-גיון, בכתיבתו על קרובי משפחה חיים ומומצאים ובהומור הדק המלווה את יצירתו, המבקש, כביכול, "להוציא אוויר" מבלון מנופח.
באחרית הדבר לספר כתב שועי רז: ״ספרותו היא דווקא מעשה פרימת שרוכי הנעליים, חליצתן, ועמידה לצידן של נעליו הריקות. אין אנג׳ל חולץ את מנעליו, בבחינת הנכנס אל הקודש, משום ששום צו הקורא אותו לחלוץ נעליו – לא נשמע. עם זאת, הכתיבה לדידו היא שינוי מצב התודעה היומיומי, פרימתו, ויציאה ממנו אל מצב תודעה אלטרנטיבי״. מוטיב הריקות שרז הצביע עליו הוא הבסיס בכתיבתו של אנג׳ל-בוהדנה – גם מבחינה חומרית וגם מבחינה תוכנית – וכמותו גם ההיבט המשחקי-מיסטי-מאגי-קבלי והדיאלוג המתמשך עם תורת הסוד. בהיבט זה קרובה יצירתו ליצירת הסופר שמעון אדף (אף שלעומתו, אדף מחבר עלילות מפותלות רבות פרטים בספרי פרוזה עבים).
אף שליצירת אנג׳ל-בוהדנה ממד ביוגרפי – את ספרו האחרון ״מה״ (טנג'יר, 2021) הקדיש לאימו שנפטרה לאחרונה ולבנו הצעיר, והספר הוא דיאלוג עם שניהם – היא אינה אוטוביוגרפית. בספרו "מה" מבקש אנג׳ל-בוהדנה לחקור את מעשה הכתיבה ואת האהבה שהוא מוסיף לעולם. הספר הוא אסופה של מכתמים פילוסופיים המושפעים מסוגת הקואנים, השייכת למסורת הזן-בודהיזם, שעל פי יעקב רז, הם ״אתגור רדיקלי של התודעה ושל הוויית התלמיד לקראת צורה אפשרית חדשה של היות בעולם וראיית העולם״ (״זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה״, עמ׳ 123). קטעים אלה אינם מעשיות בעלות מוסר השכל, אלא ניסיון להעביר את הקוראים והקוראות חוויה ממשית הפורצת את גבולות ההיגיון של השפה והשימוש המקובל בה, כפי שאפשר לראות בקטע הבא: ״זהו ספר בישול. החומרים הם העוני והאהבה והזמן והכאב והגוף הוא התבשיל. ההוראות אינן ׳הוסף׳ או ׳ערבב׳ כי אם ׳למד׳: למד את העוני. למד את האהבה. למד את הזמן. למד את הכאב״. (״מה״, 22).

רז, שועי. ״המשורר היפני הצעיר ביותר וקומקומו העצוב: אחרית דבר מאת ד״ר שועי רז״. ״המילה העצובה קומקום״. מודיעין: בלה לונה. 2018; גלסנר, אריק. ״ביקורת על ׳הסיפור של מיכאל׳, של עידו אנג׳ל, הוצאת ׳אחוזת בית׳״. "מבקר חופשי". 13.2.2010.

תמר סתר