סופרת, מבקרת, עורכת ומתרגמת
נולדה בפתח תקווה להורים רופאים, שהיגרו מגרמניה לישראל ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, והתפרנסו בארץ גם מגידול דבורים. התחנכה בבתי ספר דתיים, אחר כך למדה בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין בירושלים, ומאוחר יותר בחוגים לתיאטרון, לספרות עברית ולפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה, ומ-1967 עד 2000 עבדה בעיתון "הארץ" כעורכת המשנה של המוסף "תרבות וספרות". מתגוררת בתל אביב, הייתה נשואה למשורר אהרון אלמוג עד מותו.
החלה לפרסם בראשית שנות השלושים לחייה. סיפורה הראשון, "רחל שטרן רוצה לפגוש את פליני", נדפס ב"הארץ" ב-1967, וקובץ סיפוריה הראשון, "חסדי הלילה של מרגריטה", ראה אור ב-1969 בהוצאת משרד הביטחון. סיפורי קובץ זה, לצד הרומן "בארץ גזירה" (1971) וקובץ הסיפורים השני "אחרי ט"ו בשבט" (1979), קבעו במידה רבה את תדמיתה כסופרת ריאליסטית-לירית, שיצירותיה הכמו-ממואריות גדושות בתיאורים של שנות ילדותה, בית ההורים, נופי המושבה שבה גדלה ומראות הטבע סביבה. נוסף לכך בלטו כבר בתחילת דרכה הנטייה להיצמד לנקודת תצפית נשית והעיסוק בדמויות "נשים" ובעולמן הרגשי.
יצירותיה הבאות תוארו כעשירות יותר בתחבולות של הרחקה וכעושות שימוש בטכניקות ספרותיות מורכבות: "את הזר והאויב" (1980) הוא כעין דין וחשבון פסיכולוגי על מצבה של אישה הסובלת מחסימה יצירתית, ו"מוות בגשם" (1982) הוא נובלת מכתבים מורחבת ומורכבת, שעלילתה נבנית כפאזל דרך נקודות התצפית השונות של הדמויות ומבעד לשיבוש הכרונולוגי המכוון שלה.
את המפנה העיקרי בכתיבתה של אלמוג מקובל לסמן בסוף שנות השמונים, עם פרסום הרומן החשוב שלה "שורשי אוויר" (1987). זהו ניסיון ראשון בספרות העברית של אישה סופרת לכתוב רומן היסטורי רחב יריעה, הנע בין תקופות שונות בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל (מהעלייה הראשונה ועד אחרי מלחמת 1967), כמו גם בין אירועים מרכזיים באירופה של שנות השישים, והכול דרך תולדותיה של משפחה אחת. זהו רומן שהעיסוק בפרטי כרוך בו בתודעה פוליטית ואידיאולוגית רחבה. לדעת חוקרים, פתח "שורשי אוויר" תקופה חדשה ביצירתה, שבה נכתבו גם סיפורי הקובץ "תיקון אמנותי" (1993). פנינה שירב (1998), נורית גרץ (2000) ויעל פלדמן (2002) טענו כי הסיפורים הללו מייצגים את המעבר שהתחולל ביצירת אלמוג מן הסיפור האישי, הפרטי והפסיכולוגי אל הסיפור החברתי והלאומי ואל העיסוק בדמויות שוליים בחברה הישראלית: ניצולי שואה, פליטים וכו'.
ואף על פי כן המשיכה יצירת אלמוג להפתיע את הקוראים גם לאחר מכן: "האגם הפנימי" (2000) הוא יצירה ניסיונית המערבת הגות, שירה ופרוזה, ובמרכזה דימויים שונים של נשיות. הרומן "באהבה נטליה" (2005), שהיה מועמד לפרס ספיר בשרימה הקצרה, חוזר למתכונת של רומן מכתבים ומתאר את חייהם של אמנים ישראליים במשך שלושה עשורים בארץ ישראל, בארצות הברית ובאירופה. "זרה בגן עדן" (2008) הוא רומן שבמרכזו מארג היחסים הסבוך בין התרבות היהודית-ישראלית לתרבות הגרמנית החדשה-ישנה, כביטויו בסיפור אהבתן המתעתע של שתי "נשים" אמניות: פאטי, ציירת נופים ישראלית, ואנדריאה, משוררת גרמנייה. ב"שריקת האוקרינה" (2011) חוזרת אלמוג למחוזות ילדותה משתי זוויות ראות מתחלפות: זו של הילדה בזמן התרחשותם של האירועים וזו של המספרת המתבוננת לאחור, לאחר שנים רבות.
יותר מכול ניתן לומר כי יצירתה המורכבת אינה נענית לדיכוטומיות חדות או לחלוקות חד-משמעיות. הדבר תקף גם ביחס לנושאי היסוד שלה. כך, למשל, נקל לפרש אותם, כפי שקובעת יעל פלדמן (2003), על רקע "נושא הקיבעון האדיפאלי שאין לו תיקון". ואכן, העיסוק בדמות האב וביחסים בין אבות לבנות הוא מן הבולטים ביצירותיה. גם עניינים אחרים נדמים כמשקפים את תפישת האדם מנקודת מבט פסיכואנליטית, בהם הבחירה להקדיש קובץ שלם לסיפורים על "נשים" חולות, שמיניותן מודחקת ("נשים", 1986), על רקע הטענה, שעליה חזרה אלמוג כמה פעמים, ולפיה "להיות אישה הוא להיות חולה באופן כזה או אחר".
עם זאת יצירותיה, השואבות מהביוגרפי, הפסיכולוגי והריאליסטי (לעתים עד הנטורליסטי), נוטות בעת ובעונה אחת, כבר מראשיתן, גם אל המיתולוגי, המטפיזי והפנטסטי, על גבול ההזיה. נטייה זו עולה גם מסגנונה הספרותי הייחודי, הכולל תערובת מרתקת של תיאורים ריאליסטיים מדויקים, צלולים וחשופים, עם פיגורטיביות פיוטית עשירה, וגם מבחירתה לעסוק לעתים תכופות בשאלת היחס בין המציאות לבין דימוייה וייצוגיה. כפל הפנים הזה ניכר גם בבחירות הז'אנריות שלה: מחד גיסא סיפורים קצרים, מהודקים ובעלי עלילה סדורה, ומאידך גיסא טקסטים פרגמנטריים כמו-שיריים. עוד ניתן לטעון כי גם הרגישות לעוול ולסבל מאפיינת את יצירתה מראשיתה (כבסיפור "הילד", המופיע כבר בקובץ סיפוריה השני), ובאה לידי ביטוי באופנים שונים גם ביצירות מאוחרות.
במחקרים מן השנים האחרונות מקובל לתאר את אלמוג כחלק מ"השושלת הנשית" המודרניסטית של הספרות העברית, להציגה ככותבת "כתיבה נשית", ובעיקר להדגיש את יחסי הגומלין בין יצירתה לבין "האגף הנשי" של יוצרי דור המדינה, ובראש ובראשונה עמליה כהנא-כרמון. עם זאת, ביצירתה מתקיימים דיאלוגים עמוקים עם התנ"ך ועם יוצרים נוספים, שהם מן הקנוניים ביותר בספרות העברית, כמו עגנון וברנר. כמו כן בולטות בה זיקות מורכבות לספרות האירופית ולמגוון של מיתולוגיות. מעניין לבחון גם את היחסים והקשרים שבין יצירותיה: גלגולים של מוטיבים ופרסום של אותו סיפור בנוסח שונה לאחר שנים (לדוגמה, הסיפור "רחל שטרן רוצה לפגוש את פליני – 1966", שהופיע ב"חסדי הלילה של מרגריטה", שוכתב בקובץ "נשים" בשם "רחל שטרן, ברומא, פוגשת את פליני").
חשוב לציין כי יצירותיה נכתבות גם תוך התייחסות לעולם האמנות כולו, ובעיקר לאמנות הפלסטית ולמוזיקה. מופיעות בהן תדיר דמויות של אמנים וכן רמיזות שונות להבדלים שבין ציור לסיפור (כבסיפור "שלומית: סוס שותה שחור, חבצלת ואור זורם" בקובץ "נשים"). היא גם מרבה לעסוק בשאלות על מקומה ואופייה של היצירה הספרותית ושל החוויה היצירתית. לא אחת היא מתארת את מלאכת הכתיבה ואת יכולת הדמיון כמהלך של היחלצות מהמציאות, ואת האמנות כמעניקה חוויה כמו-גופנית של עונג, תיקון או גאולה. אלא שהאמנות (והכתיבה בפרט) אינה מתוארת רק כאופציה של בריחה מהעולם הממשי, אלא במידה רבה גם כניסיון עיקש ובלתי פוסק לחקור את המציאות של כאן ועכשיו. כך היא מוצגת גם כמעשה של חקירה מתמשכת. ייתכן שמסיבה זו אלמוג אינה חדלה להתנסות בחקירה-כתיבה בסגנונות שונים, ויצירתה שבה ומתחדשת לאורך השנים. דוגמה נוספת לתופעה זו היא ספרה, "נשים" בגן (2012). גיבורותיו הן ציירות ופסלות, בנות תקופות ומקומות שונים, שנגזר עליהן אותו הגורל. מכולן נגזל חופש היצירה, ומשלחמו וזכו בו, שילמו מחיר כבד: במעמדן החברתי, באפשרותן לבנות משפחה ואפילו בחייהן. הספר ערוך במתכונת הממזגת אלבום ציורים וספר קריאה רגיל, והוא ארוג מפרטים אמיתיים ובדויים, פרי מחקר שקדני ודמיון אמנותי מרשים. ספרה האחרון עד כה, החיים (2016), מורכב ממחזור של סיפורי ילדות ונובלה עוקצנית ומתריסה על מפגש חברים בגיל השלישי. השילוב בין החלק הראשון האוטוביוגרפי ובין החלק השני העכשווי, מצייר תמונה עגומה של המציאות הישראלית. הספר החיים זכה לשבחי הביקורת והיה ברשימה הארוכה של פרס ספיר (2017).
פירסמה גם ספרים לילדים ולבני נוער, בהם: "נפי, נסיך הקרנפים" (1979); "צוענים בפרדס" (1986); "עוד חיבוק אחד" (2003). נוסף לכך, פירסמה עם אסתר אטינגר שני ספרי מתח בשם העט אלמוג אטינגר: "מאהב מושלם" (1995) ו"אשטלינה אהובתי" (2002). היא תירגמה כמה ספרים מאנגלית (משל אלק נטס, יחזקאל מפללה ועוד).
זכתה בפרסים ספרותיים על יצירתה למבוגרים ולילדים, ובהם: פרס ברנר (1987), פרס עגנון (2001), פרס ניומן (2004), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (1985, 2000), פרס לספרות נוער מטעם אוניברסיטת חיפה (1986), אות אנדרסן (2002), פרס יד ושם (2000), פרס ביאליק (2006) ופרס יהודה עמיחי (2011). ספריה תורגמו לכמה שפות אירופיות ולסינית. עם זאת, דומה שיצירתה המגוונת והמורכבת טרם זכתה להכרה ולהערכה הציבוריות והמחקריות שהיא ראויה להן.

גרץ, נורית. "מתחת לפני השטח: על הסיפור שמתחת לסיפורה של רות אלמוג גמדים על הפיז'מה". "בין ספרות לחברה: עיונים בתרבות העברית החדשה". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2000. 316-327; הראל, מעין. גוף פגום. מחלה ממארת. הוויה פגומה: ייצוגים של חולי בסיפורת העברית החדשה. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 2008; סקרה, חנה. "הקול המיתולוגי של הזהות הנשית ביצירותיהן של רות אלמוג ושל אורלי קסטל-בלום". "עלי שיח" 44. 2000. 19-41; פלדחי-ברנר, רחל. "החופש ליצור: האמנית והעולם ביצירתה של רות אלמוג". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2008; פלדמן, יעל. "מעבר לרומנס הפמיניסטי: רות אלמוג". "ללא חדר משלהן: מגדר ולאומיות ביצירתן של סופרות ישראליות". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2002. 200-230; —. "לתקון את הלא ניתן עוד לתיקון (אחרית דבר)". "כל האושר המופרז הזה: סיפורים 1997-1967". ירושלים: כתר. 2003. 447-443; שירב, פנינה. "כתיבה לא תמה: עמדת שיח וייצוגי נשיות ביצירותיהן של יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1998. 195-262; שוורץ, יגאל. "מלאכים מנייר – עבדות, גלות וגאולה בסיפורת של רות אלמוג (אחרית דבר)". "מעיל קטון". אור יהודה: זמורה-ביתן. 2008. 187-165; שקד, גרשון. "האב, הזר והאויב". "הסיפורת העברית 1880-1980" ה'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1998. 340-366.

מעין הראל