פיכמן יעקב
נולד בעיר בלצי, בסרבּיה, שבה התחנך באורח מסורתי. מנעוריו נטה להשכלה ולספרות עברית ופירסם שירים ראשונים בעיתון "גן שעשועים" (1900). עבר למרכזי הספרות החדשה, תחילה לאודסה, שם נפגש עם ביאליק (1901), ואחר כך לוורשה (1903), שם נפגש עם דוד פרישמן, שפירסם ב"הדור" כמה משיריו. בשנים 1910-1904 התמסר לפעילות ספרותית באותם שני מרכזים, שכללה יצירה וביקורת, עריכה, הקדמת מבואות לכתבי סופרים והבאת ספרים לדפוס. ב-1910 הוציא כינוס ראשון של אגדות ושירים לילדים, ואילו שיריו הליריים כונסו לראשונה בקובץ "גבעולים" (תושיה, 1911). עלה ארצה ב-1911, וערך את הירחון לנוער "מולדת". בשנות מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה, נדד באירופה ושב ארצה כדי להמשיך בעריכת "מולדת" ו"מעברות" (1919). כמו כן פירסם מבחר מסות בשם "בבואות". ב-1935 כינס שני מחזורים משיריו: "צללים על שדות" ו"ימי שמש". מ-1936 עד 1942 ערך את "מאזניים". ב-1942 זכה בפרס אהרונוביץ של ההסתדרות. ב-1944 פירסם את הנודע בספרי שיריו, "פאת שדה", שעליו זכה בפרס ביאליק (1945). על מחקרו "שירת ביאליק" (1946) קיבל את פרס אוסישקין (1947). ושוב זכה בפרס ביאליק ב-1953, על סדרת ספרי מסותיו "אמת הבניין", "בבית היוצר", "בני דור", "רוחות מנגנות" ו"אלופי ההשכלה". אירועי הוקרה נערכו לכבודו, והוא זכה בפרס עיריית רמת גן (1956) ובפרס ישראל (1957).
פינקרפלד-עמיר אנדה (אננה)
נולדה ברז'שוב, גליציה המערבית, למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. האב, אדריכל, שירת כקצין בצבא הפולני והיה בעל הכרה לאומית פולנית. בגיל שמונה החלה לכתוב שירים בפולנית. המשפחה עברה ללבוב, וב-1919 פרצו פרעות ביהודי המקום. היא למדה אז בגימנסיה פולנית, וחברי "השומר הצעיר", שבאו לשערי הגימנסיה, הסבירו לתלמידים היהודים שאין מקומם שם. היא קיבלה את "דבר"יהם, וחרף התנגדות ההורים עברה לגימנסיה יהודית והצטרפה לשורות "השומר הצעיר". מרד נעורים זה החריף כשוויתרה על בחינות הבגרות ועלתה לארץ עוד בטרם מלאו לה שמונה-עשרה (מאי 1920). במשך פחות משנה חיה במחנה עבודה באום אל עלק ועבדה בייבוש ביצות, אבל בשל קדחת קשה שגרמה לה למחלת לב חזרה ללבוב, סיימה את בחינות הבגרות והמשיכה ללמוד באוניברסיטה פילוסופיה ומיקרוביולוגיה. למדה גם בסמינר עברי וקיבלה הסמכה להוראה. ב-1921 ראה אור ספר שירים ראשון שלה בשפה הפולנית, "פרקי חיים".
עמיחי (פּפוייפר) יהודה
נולד בווירצבורג, גרמניה, למשפחה מחוגי האורתודוקסיה היהודית הגרמנית, וקיבל בצד חינוך יהודי-דתי חינוך גרמני הומניסטי. המשפחה עלתה לארץ ב-1936, שהתה תחילה בפתח תקווה ואחר כך שנים רבות בירושלים. קיבל חינוך ציוני-דתי בבית הספר "מעלה". היה חייל בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, וכאיש הפלמ"ח השתתף בקרבות קשים בשפלת החוף במלחמת העצמאות. אביו, שאליו היה קרוב מאוד, נפטר ב-1948. למד ספרות עברית ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר כך לימד במוסדות חינוך והדרכה שונים. שיריו, שהחלו להיכתב בתוך מלחמת העצמאות, ראו אור בשנות החמישים הראשונות בעיתונות של השמאל הציוני הרדיקלי; אולם בשלב מוקדם למדי רחק המשורר הצעיר מן האמון בתהליך ההיסטורי הדיאלקטי, ובעצם בכל מהלך היסטורי כגורם המקרב את תיקון החיים האנושיים. המאה העשרים היתה בעיניו רצף הרסני מתמשך, המביא בלי הרף שפיכות דמים בעולם שהתרוקן לחלוטין מרחמים. עם זאת, הזדהה הזדהות מוחלטת עם זמנו ושאף להתבטא מנקודת מוצא של "כאן ועכשיו", לשדר ולעצב רגישויות עדכניות.
עוז (קלאוזנר) עמוס
נולד בירושלים לפניה וליהודה אריה קלוזנר. אביו היה דוקטור לספרות ועבד בארכיון הלאומי. דודו של אביו, יוסף קלוזנר, היה חוקר יהדות וספרות עברית בעל שם עולמי. למד בבית הספר היסודי הדתי "תחכמוני", ואת לימודיו התיכוניים התחיל בגימנסיה העברית ברחביה. בגיל ארבע-עשרה, שנתיים אחרי שאמו התאבדה, שינה את שם משפחתו מקלוזנר לעוז ועבר לחיות בקיבוץ חולדה. התאבדות האם והמרד בבית הרוויזיוניסטי עתידים להשפיע במידה רבה על עולמו החווייתי והספרותי. "מגיל ארבע-עשרה אני כאן, בחולדה. אבל זה כבר גיל מבוגר מאוד. התבניות כבר ישנן. אני בא ממשפחה רוויזיוניסטית ותיקה, ואני חושב שהמעבר החריף הזה מאפשר לי להיות 'סוכן' זר, גם בחולדה וגם בירושלים", אמר באחד הראיונות הראשונים שהעניק. הוא השלים את לימודיו התיכוניים בחולדה והיה חבר הקיבוץ במשך יותר משני עשורים. אחרי סיום שירותו הצבאי בנח"ל למד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל עשרים ואחת נישא לנילי לבית צוקרמן, בת קיבוץ חולדה ובתו של ספרן הקיבוץ, ארכיונאית ומי שהקימה את ארכיון עמוס עוז באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הם היו נשואים למעלה מחמישים שנה (עד מותו של עוז) ונולדו להם שלושה ילדים: פרופ' פניה עוז-זלצברג, מרצה להיסטוריה ולמשפטים, גליה עוז, קולנוענית וסופרת ילדים, ודניאל עוז, משורר ומוזיקאי. מאז 1986 ועד 2012 עוז התגורר בערד ועד שנת 2012 כיהן כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
עגנון (צ'צ'קס) שמואל יוסף
נולד בבוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, חבל ארץ בדרום-מזרח פולין שהיה נתון בשלטונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית מאז סוף המאה השמונה-עשרה. גדל במשפחה מסורתית, כשהוא נתון להשפעת אביו, שלום מרדכי צ'צ'קס, שהיה מוסמך לרבנות ונטה לחסידות, וסבו מצד אמו, יהודה הכהן פארב, שהיה אדם אמיד ונודע בבקיאותו בתלמוד. אמו היתה זו שקירבה אותו לספרות ול"שירה" וכן דאגה לטיפוח ידיעותיו בגרמנית, שהיתה שפת המדינה. בילדותו למד בחדר, אך עד מהרה נטש את מסגרת הלימוד המקובלת והמשיך בלימודיו בהדרכת אביו ובעזרת כמה מורים פרטיים שנשכרו עבורו. הוא החל בכתיבה עוד בהיותו נער, והחל מגיל שש-עשרה פירסם את יצירותיו בעיתונות היהודית בגליציה – הן בעברית והן ביידיש. הוא כתב סיפורים, שירים, וכן כתבות על הנעשה בעירו. מראשית דרכו זכה לעידוד ולתמיכה מצד סופרים ועורכים, במיוחד מצדו של שמעון מנחם לאזר, עורך "המצפה" בקראקוב. ב-1907 הוזמן ללמברג (לבוב) על ידי אליעזר רוקח, שייסד כתב עת בשם "העת", לשמש בו עוזר לעורך. כתב "העת" היה קצר ימים, אך השהות בלמברג העניקה לו הזדמנות למפגש ראשון עם קבוצת סופרים כותבי עברית שנהגו להתכנס בביתו של א"מ ליפשיץ, האיש שפרש עליו את חסותו.
סיון (בומשטיין) אריה
נולד בתל אביב. אביו, חיים בומשטיין, עלה מרוסיה הלבנה עם משפחתו ב-1920 במסגרת "גדוד העבודה" ועבד כמנהל חשבונות בהוצאת מוריה ומאוחר יותר ב"קרן היסוד". האם, סוניה לבית סורקין, עלתה עם אמה, הרבנית ריטוב, לירושלים. מאוחר יותר עברה לתל אביב וטיפלה באחד העם בשנותיו האחרונות. בין הוריו של סיון הוסכם שעם הילד י"דבר"ו רק עברית.
סוצקבר אברהם
מחשובי משוררי יידיש, דמות בולטת במפעל הארגון מחדש של תרבות יידיש וספרותה אחרי השואה. האישיות המשפיעה ביותר במרכז הספרותי היידי שהתפתח בישראל, בין מייסדיו (1947) ועורכו הראשי של כתב העת הספרותי היידי המרכזי במחצית השנייה של המאה העשרים, הרבעון "די גאָלדענע קייט" (שלשלת הזהב), שראה אור במשך קרוב לחמישים שנה, עד סגירתו ב-1995.
סומך ששון
נולד בבגדאד. עלה לארץ ב-1951. בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובלשון עברית מאוניברסיטת תל אביב (1961), תואר שני בלשון עברית ובבלשנות שמית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר דוקטור על הרומנים של נגיב מחפוז מאוקספורד (1968). חתן פרס ארברי (ע"ש החוקר הדגול A. J. Arberry) מאוניברסיטת קיימברידג' (1981) על מחקר שערך על המשורר הלבנוני אליאס אבו שבכה, חתן פרס ישראל למזרחנות לשנת 2005 וחתן פרס אמ"ת לשנת 2008.
סדן (שטוק) דב
נולד בברודי, גליציה, למשפחה בעלת שורשים חסידיים מצד אביו. אמו מתה בלדתה אותו, וכל ימיו ליוו אותו, כעדותו, רגשי אשם ודחף להצדיק את קורבנה ולחיות, כביכול, גם את חייה שלא נחיו. למד בחדרים, בבית ספר עממי יהודי ובגימנסיות פולניות בברודי ובלבוב, לשם עקרה משפחתו במלחמת העולם הראשונה. מילדותו היה פעיל באגודות ציוניות. מ-1923 עמד בראש תנועת "החלוץ" בלבוב ועסק בהכשרת נוער לציונות ולעלייה. המשיך בפעילות זו בוורשה, שם עשה ב-1925 כמזכיר הברית העולמית של הנוער העברי. כתיבתו הספרותית והעיונית החלה באותן שנים ברשימות ובתרגומים בעברית, ביידיש, בפולנית ובגרמנית, ובתוך זה גם ספר ראשון, קובץ שירים בשם "צלילים" (1921). בשלהי 1925 עלה ארצה ועבד כפועל במקומות שונים, עד שב-1927 הזמין אותו ברל כצנלסון, עורך "דבר", להצטרף למערכת העיתון. ב-1928 יצא בשליחות תנועת "החלוץ" לגרמניה, וניצל את שהותו שם גם ללימודים בבית ספר גבוה למדעי המדינה בברלין. בשובו עסק בהוראה למבוגרים, עד שהוזמן שוב לעבוד ב"דבר". מ-1933 עד 1939 ערך את מוסף הספרות השבועי של העיתון, וזה נעשה בניצוחו לבמה רמת איכות ורבת-השפעה, חוליית קשר עם מרכזי הספרות העברית בגולה ואכסניה לעידוד קולות חדשים. במסגרת עבודתו ב"דבר" ייסד ב-1940 את העיתון היומי המנוקד "הגה". מ-1944 עבד כעורך בהוצאת עם עובד.
מירון דן
נולד בתל אביב. אביו, אריה מיזוטש, הגיע מאוקראינה לארץ ישראל כשהיה בן שנתיים, בעוד משפחת אמו, מלכה, התיישבה בצפת כבר בתחילת המאה התשע-עשרה. היו אלה הורי אמו שהטביעו חותם על התפתחותו האינטלקטואלית: סבו, "תלמיד חכם" חריף ומבריק, החל ללמד אותו גמרא בהיותו בן שמונה או תשע, ואילו אהבתו ליידיש נטועה בדמות סבתו. העניין בספרות העברית לדורותיה התפתח במירון בגיל צעיר ביותר, וכבר כילד החל לבלוש בחנויות לספרים משומשים אחר ספרים ישנים ולרוכשם. ב-1952 החל ללמוד ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ועם מוריו נמנו דב סדן ושמעון הלקין. הוא השלים את לימודי הבוגר (1957) והמוסמך (1960) שלו, ובמקביל עשה את שירותו הצבאי (1958-1956). בד בבד למד באקדמיה למוזיקה בירושלים. את הלימודים לתואר דוקטור (1963-1967) עשה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ואת עבודת הדוקטור, העוסקת במנדלי מוכר ספרים, כתב בהדרכתם של אוריאל ומקס ויינרייך. ב-1969 מונה למרצה באוניברסיטה העברית ולימד שם עד יציאתו לגמלאות, ב-2002. כמו כן לימד באוניברסיטת תל אביב. מ-1988 הוא מחזיק בקתדרה ע"ש לאונרד קיי לספרות עברית באוניברסיטת קולומביה.
