משוררת
נולדה להוריה הרב שלום שלמה ורחל שניאורסון בעיר יקטרינוסלב ברוסיה. בסמיכות ללידתה עברה המשפחה לעיירה שירוקיאה שבה כיהן אביה כרב. בעקבות המהפכה הבולשביקית פוטר אביה ונרדף וב-1918 נמלט עם משפחתו לבית חותנו, הרב דוד צבי חן (הרד"ץ), שכיהן כרב בעיירה צ'רניגוב. הרד"ץ היה מחשובי חסידי חב"ד ברוסיה, ורבים היו משחרים לפתחו ללימוד ולסעד. דמותו תפשה מקום מרכזי בילדותה של זלדה, והיא משורטטת בשירתה מתוך הערכה עמוקה. אביה של זלדה היה נינו של "הצמח צדק", האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד. ר' מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון של חב"ד, היה בן אחי אביה של זלדה, וזלדה שמרה על קשר מכתבים עמו שנים ארוכות. זלדה חשה לאורך כל ימיה הזדהות עם ערכי החסידות וראתה את עיסוקה בשירה כהמשך ישיר למסורת החסידית המקדשת את העיסוק בסיפור, בניגון ובשירה.
בילדותה נחשפה גם לספרות הרוסית. בנות הבית בבית סבה דיברו וקראו רוסית, והשיחה על יצירותיהם של טולסטוי, דוסטוייבסקי וטורגנייב היתה חלק מהווי הבית. זלדה העריכה במיוחד את יצירותיהם של צ'כוב וטולסטוי, שעל גיבוריהם אמרה שהיו עבורה "כמו בני משפחה".
ב-1925 עלתה משפחתה יחד עם סבה, הרד"ץ חן, לארץ ישראל, לירושלים. חבלי הקליטה היו קשים. עוד באותה שנה נפטר הסבא, וכעבור שישה שבועות נפטר גם אביה מדלקת ריאות. זלדה נשלחה ללמוד בבית הספר היסודי "שפיצר" ולאחר מכן בבית מדרש למורות "מזרחי", מוסד על-יסודי שהעניק גם הכשרה מקצועית בהוראה. שני המוסדות היו שייכים לזרם הדתי-לאומי. בבית המדרש למורות למדו גם בנות שאינן דתיות, כאשר התנאי היחיד לקבלתן היה לא לחלל שבת בפומבי. כמה מחברותיה הקרובות של זלדה, שליוו אותה גם בבגרותה, היו בנות חילוניות שהכירה בתקופה זו של חייה. בבית המדרש קיבלה זלדה עידוד לפיתוח כישרונותיה בציור ובכתיבה. ב"ניב", ביטאון בית המדרש, פירסמה לראשונה מפרי עטה (1931). המנהלת הלנה בארט, שהיתה בין השאר ציירת חובבת, עודדה אותה לפתח את אהבתה לציור. פייבל מלצר, שלימד אותה ספרות ותנ"ך, חיזק בה את הביטחון בכישרונה הספרותי.
ב-1932 סיימה את לימודי הסמינר, באותה שנה עברה עם אמה לתל אביב. היא למדה ציור אצל חיים גליקסברג, והציור תפש מקום מרכזי בחייה. ב-1933 נישאה אמה לרב שכונת אחוזה בחיפה, הרב אליהו אינזלבוך, וזלדה עברה עם אמה לחיפה. לאחר שנתיים חזרה לבדה לירושלים כדי ללמוד ב"בצלאל". לפרנסתה הצטרפה לתקופה קצרה לקבוצת סיידים וצבעים. מחלת אמה קטעה את תוכניותיה והיא שבה לחיפה לטפל באמה ובבעלה, שחלה אף הוא. ב-1935 נפטר הרב אינזלבוך, וזלדה ואמה עלו שוב לירושלים. הן גרו בשכונת כרם אברהם בתנאים לא נוחים. זלדה עבדה כמורה אך לא חשה שלמה עם עבודתה. בשנות הארבעים החלה לשלוח פרוזה פיוטית ושירים לפרסום, בעיקר בתיווך בני משפחה שעודדו את כתיבתה.
ב-1950 נישאה זלדה לחיים מישקובסקי, בוגר ישיבת "חברון" ורואה חשבון. הם נהגו לקרוא יחד ספרים ובילו בחיבור אגדות במשותף. חיים התייחס בהערכה רבה לכתיבתה ועודד אותה. זלדה הפסיקה את עבודתה והתפנתה לעיסוק רצוף ומשמעותי יותר בשירה. בתקופה זו החלה לשלוח בעצמה את שיריה לעיתונים ולכתבי עת ולעמוד בדו-שיח עם עורכים ספרותיים על שירתה.
טעמה בקריאה היה מגוון והיא נהגה לדבר בהערכה על יוצרים שונים. היא התייחסה בהערכה רבה אל גורקי, בונין פאוסטובסקי ובאופן אמביוולנטי יותר גם אל דוסטוייבסקי. היא אהבה את באבל ופוקנר ואת מיאקובסקי, בלוק, רילקה. אל אלזה לסקר-שילר חשה הערכה מיוחדת. בסוף ימיה גברה אהבתה לשירת יידיש, ובמיוחד לשירת איציק מאנגר ויעקב פרידמן. בשירה העברית העריצה את שלמה אבן גבירול, ביאליק, אברהם בן יצחק, י"צ רימון ורחל, והזכירה בהערכה את יצירתם של אסתר ראב, אמיר גלבע ודליה רביקוביץ. היא כיבדה את יצירתם של אצ"ג ועגנון אך לא חשה אליהם קרבה.
ספרה הראשון, "פנאי" (הקיבוץ המאוחד, 1967), התפרסם כשהיתה בגיל חמישים ושלוש וכשנתיים לאחר מות אמה. "פנאי", כמו גם ספריה הבאים, התקבל בהתלהבות יוצאת דופן על ידי מבקרים וקוראים. ההתקבלות החיובית של הספר היתה רחבה ומיידית וקבעה את מעמדה של זלדה כמשוררת בעלת ייחוד ואמירה. משוררים צעירים ממנה בעשרות שנים, ובהם משוררים אוונגרדיים כיונה וולך ומאיר ויזלטיר, התבטאו על שירתה בהערכה ובהערצה. מבקרים הדגישו שזלדה "מעמידה עולם" ויוצרת אקלים שירי ותרבותי שונה. לשיריה ניחוח אקזוטי של עולם זר, אך בה בעת זה עולם קרוב, נוגע וביתי.
ב-1971 נפטר בעלה. מאז נהגה זלדה להזמין נערה לגור בביתה. היא פיתחה קשרי ידידות עם הנערות שגרו עמה והתייחסה אליהן כאל בנות משפחה. ב-1976 עברה לגור ברח' הקליר בירושלים, במפגש השכונות רחביה ושערי חסד. בעקבות פרסומה התרחב חוג ידידיה ומכריה והתווספו אליו קבוצות של צעירים שראו בה אישה בעלת שאר רוח היכולה להעניק עצה ותמיכה. לזלדה היה גם קשר אישי עם כמה משוררים צעירים, ובהם רבקה מרים ויונדב קפלון.
זלדה הרבתה ללמוד. היא התעניינה בעיקר בפילוסופיה כללית ויהודית, במדרש ובחסידות. שמעה קורסים באו"ניב"רסיטה והשתתפה בחוגי בית. היא רחשה כבוד והערכה רבה לאישיותו וליצירתו של הראי"ה קוק.
אף שניתן לזהות שינויים מסוימים במוקדי העניין בקובצי שיריה השונים, אשכול הנושאים שלה לא השתנה לאורך השנים. גם במאפיינים הפואטיים של שירתה לא חלו שינויים גדולים, ואת הספר "שירי זלדה" (1985), המאגד את כל קובצי שירתה, ניתן לראות כספר שירה אחד שיש בו לכידות רעיונית ופואטית.
היא החלה את כתיבתה בפרוזה פיוטית. ניתן לזהות במקרים מסוימים את הגרעין הסיפורי שבתהליך עידון וצמצום הפך לשיר. בשיריה עשתה שימוש רב באמצעים פואטיים (כגון התבנית המשולשת) ובמוטיבים (כגון בת המלך ונסיך שנרדם) השגורים בסיפור העממי והחסידי. ישנה התאמה בין התפישה הארס-פואטית שלה, הרואה את מעשה השירה כהמשך למסורת הסיפור החסידית, לבין העיצוב הפואטי של השירים, המקרב אותם לז'אנר הסיפור והמעשייה.
ההתנסות הדתית והמיסטית עומדת במרכז רבים משיריה. לרוב השיר פותח בהתנסות בין-אישית או אסתטית ורק בהמשכו, ולרוב בסופו, מתפתחת או נחשפת ההתנסות כהתנסות דתית. זלדה נמנעה מלהשתמש בכינויים הרווחים של האל ומבכרת כינויים רומזים על פני שמות מפורשים. את המיסטיקה המצויה בשירתה ניתן לכנות "מיסטיקה ביתית" המתפתחת מתוך אירועים יומיומיים, אך דווקא מאחורי גבו של החולין מתגלה האל המסתתר. אהבת היופי והרגישות לזולת הן ערכי יסוד בשירתה, וגם הן נתפשות כחלק ממכלול מגעיו של האדם עם האל וכתביעה דתית.
שירתה עמדה כאופוזיציה לשירת זך ועמיחי ששלטה בשנות השישים. המגמה היתה להיאחז בקונקרטי ולהימנע מרעיונות וניסוחים מופשטים, להתייחס בחשדנות לעולם האגדה והחלום ולשלול את העצמת הרגש והביטוי. היחס לרוחני ולמיסטי היה ספקני ואף עוין. זלדה לעומת זאת העמידה עולם רליגיוזי, עולם שיש בו פשטות וצניעות אך הוא מגיע לשיאים רגשיים רבי-עוצמה. עולם שירי הנותן מקום של כבוד למחשבה ולהרהור ומעז לדבר על התגלות האלוהים כעל התנסות אישית. במובן זה זלדה קרובה יותר למשוררים הצעירים שניסו בשנות השבעים להשתחרר מנוסח זך-עמיחי ולהחזיר לשירה את הממד הספיריטואלי שלה, להשיב לה את החלום ואת ההעצמה הרגשית. עם זאת רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר ניתן יהיה לזהות עקבות מובהקים של שירת זלדה בחוגי משוררים צעירים, שקיבלו במה בכתבי העת "דימוי" ו"משיב הרוח".
זכתה בפרס ברנר (1971), פרס ביאליק (1978) ופרס ורטהיים (1982). מבחר משירתה תורגם לאנגלית. שירתה קנתה לה מעמד קנוני בשירה העברית. בראשית שנות האלפיים, יותר מעשרים שנה לאחר פטירתה ולאחר שיצאו חמש-עשרה מהדורות של "שירי זלדה", עדיין זלדה היא משוררת פופולרית ושירתה אהובה על ציבורים מגוונים בחברה הישראלית.
קובצי שירתה: "פנאי" (1967); ה"כרמל" האי נראה (1971); "אל תרחק" (1974); "הלא הר הלא אש" (1977); "השוני המרהיב" (1981); "שנבדלו מכל מרחק" (1984).

בר-יוסף, חמוטל. "על שירת זלדה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1988; לוז, צבי. "העדפת האי-נראה". "מחתרת השיר: מגמות "אחרות" בשירה העברית". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2006. 145-129; מרק, צבי. "אמונה ושירה בשירת זלדה: רבדים מיסטיים בתפיסה הארס-פואטית של זלדה ושורשיהם החסידיים". "על האמונה: עיונים במושג האמונה ובתולדותיו" [עורכים: משה הלברטל, דוד קורצווייל ואבי שגיא]. ירושלים: כתר. 2005. 555-534; פדיה, חביבה. "הנקודה הפנימית: עיוורון והארה". "כרמל" 9. 1999. 38-33; צבי, עזה. "הפגישה הסודית בקפה זיכל". "חדרים" 10. 1993. 139-130; —. "זלדה – הכמיהה לידידות". "חדרים" 4. 1984. 31-16; רובינשטיין, בלהה. "זלדה – לחשוף את הניצוץ, לגלות את הנוגה: חיים על שפת הזריחות והשקיעות". "שירים ומה שביניהם" חלק ב'. תל אביב: עם עובד. 2003. 234-227.

צבי מרק