משורר, עורך ומבקר
נולד בחיפה. נצר מצד אמו למשפחה יהודית-בגדאדית, ומצד אביו למשפחה יהודית-משהדית (איראן), שעברה בסוריה בדרכה לארץ. החל בלימודי כלכלה במכללת הגליל המערבי, המשיך בלימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ואחר כך עבר לגור בתל אביב וסיים תואר ראשון באמנות התיאטרון (במגמת כתיבה) באוניברסיטת תל אביב. קיבל תואר שני בהיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, שם כתב תזה על דמותו של מלקולם אקס בסרטו של ספייק לי.
חבר ב"קשת הדמוקרטית המזרחית" ועורך אירועי תרבות המשלבים בין ספרות לשאלות של זהות ומעמד (במסגרת "סלון מזל" ובמסגרת "גרילה תרבות"). בין השאר ערך ערב שירה לאות הזדהות עם שביתת עובדות בית הקפה "קופי טו גו" (2008) וכמחאה על סגירת מפעל "פולגת" בקריית גת (2008). ערך סדנת מפגשי דיאלוג, בשיתוף אסף גלאי ו"התנועה לזהות אשכנזית", על הישראליות והזהויות האשכנזית והמזרחית.
פירסם שלושה ספרי שירה: "מגמד הצלקות" (גוונים, 2001); "שירה "בין שמואלוף לבין חזז" (2006); "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010). כמו כן השתתף בעריכת כתב העת "הכיוון מזרח" (גיליונות 15-12) ואנתולוגיות. שיריו ראו אור באנתולוגיות "שירים באורמלא" (2002) ו-"105 משוררים בכתב ידם" (2007). פעיל בכתיבה גם באתרי אינטרנט (ynet, NRG, "קדמה") ובעל בלוג (באתר "רשימות").
שירתו הושפעה בתחילתה מהכתיבה הביטניקית האמריקנית וממקצבי הרוק והפופ. בהמשך פנה אל הזהות המזרחית ואל השירה המזרחית, תוך ניסיון מודע לחבר בין חלקיה השונים כדי ליצור בתוכה רצף מחודש ("מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשׁוֹת/ בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה/ מַדּוּעַ שֶׁנְהָב-שִׁטְרִית-שׁוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת/ שִׁירַת הַמִּזְרָחִיּוּת הַפְּזוּרָה עַל/ רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְׁבוּרָה/ שֶׁכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…" בשירו "ליצור אסתטיקה מזרחית", "בין שמואלוף לבין חזז"). שירתו מנהלת דיאלוג תוכני וצורני עם שירתם של ארז ביטון, רוני סומק, ברכה סרי, סמי שלום שטרית ומואיז בן-הראש. היא נעה בין מחאה פוליטית גלויה וביקורת על החברה הישראלית ("הִגִּיעַ הַזְּמַן לוֹמַר הַדִּכּוּי לֹא הִסְתַּיֵּם/ הָאֲדָמָה לֹא מִזְרָח-תִּיכוֹנִית/ הַזַּעַם מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב שִׁיר אַנְאַלְפָבֵּיְתִי […]/ קוּמוּ הִתְחַבְּרוּ לַמֶּרֶד בַּשָּׂפָה", בשירו "וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי", שם; או: "אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה/ בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם מְעַנִּים אֶת הָעָם הַפָלַסְטִינִי הַכָּבוּשׁ […]/ אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה/ וְתִמְכְּרוּ נֶשֶׁק דּוֹרְסָנִי לְכָל דּוֹרֵש/ אַל תְּסַפְּרוּ לִי עַל הַשּׁוֹאָה/ כִּי לֹא בִּשְׁבִיל הַמְּדִינָה הַזֹּאת הֵם מֵתוּ", בשירו "חרושת הישראלִיוּת", שם) לבין פנייה אל המרחב האישי והמשפחתי וניסיון ללמוד ממנו על אפשרות פוליטית אחרת. הוא מסרב להפריד בין הפוליטי לאמנותי ("בְּעֶרֶב הַשִּׁירָה בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי לִהְיוֹת תַּרְבּוּתִי/ לְסַפֵּר מַדּוּעַ הִגַּעְתִּי לַשִּׁירָה/ מִבְּלִי לְסַפֵּר עַל מִלְחֶמֶת הַמִּלִּים/ מִבְּלִי לִשְׁזֹר אֶת חֲרוּזֵי הַגִּזְעָנוּת/ כְּמוֹ לְאַרְגֵּן עֶרֶב אִגְרוּף וְלָשֶׁבֶת בַּזִּירָה/ קָשׁוּר עִוֵּר", בשירו "מה תרבותי בתרבות?", שם) ולא כותב שירי אהבה כמחאה על המצב הישראלי.
בשירתו יש חיפוש כפייתי אחר היסטוריה ("הַיּוֹם אֲנִי מְלַקֵּט אֶת חֲרוּזֵי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֲבוֹתַי/ רָחוֹק מֵחֲנֻיּוֹת הַתַּכְשִׁיטִים הַמְּקוֹמִיּוֹת/ וְאוֹסֵף אֶת אַבְנֵי הַחֵן שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, שֶׁצָּלְלוּ לְאִבּוּד/ בְּאוֹקְיָנוֹס הַבּוּשָׁה" בשירו "באמת", שם; או: "אֲנִי עוֹבֵד בְּמַס הַהַכְנָסָה שֶׁל דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה הַחֲסֵרִים לִי", בשירו "מסע אל תוך בטנה של הגנבת הגדולה מכל – 'הציונות"', שם) וניסיון לכתוב היסטוריה חלופית להיסטוריה הציונית, שתמרוד במחיקתה של ההיסטוריה המזרחית בארץ. לשם כך הוא מגייס אירועים מרכזיים בהיסטוריה המזרחית בארץ (כמו הפנתרים השחורים), משתמש בקטגוריות מאתגרות כמו יהודים-ערבים, ובעיקר מגייס את ההיסטוריה המשפחתית שלו, כנצר לבני הקהילות היהודיות בסוריה, בעיראק ובאיראן.
בשנת 2014 היגר שמואלוף לברלין. על חייו בברלין ועל זהותו המורכבת כיוצר ישראלי-מזרחי שגר בברלין פרסם לאורך כמה שנים טור במדור ״תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".
באותה שנה גם פרסם את קובץ הסיפורים מקלחת של חושך וסיפורים אחרים. המנעד של הסיפורים בקובץ היה ייחודי ונע בין סיפורים ריאליסטיים שעוסקים בחברה הישראלית כאן ועכשיו למדע בדיוני. ספר השירה המקוון פרידה בברלין ראה אור גם הוא באותה שנה.
בשנת 2017 פרסם שמואלוף את קובץ השירה עברית מחוץ לאיבריה המתוקים. השירים בספר מתרכזים בחוויות החיים של שמואלוף (ההגירה וההפיכה לאב). ספרו האחרון עד כה הוא אסופת השירים הדו-לשונית (עברית וגרמנית) בגדד, חיפה, ברלין (2019)

זכה בפרס קרן תרבות חיפה על ספר שיריו השני ובפרס אח"י של אגודת האקדמאים יוצאי עיראק.

בהר, אלמוג. "מיומנו של 'אקטיביסט שירה"'. "עתון 77" 315. אוקטובר 2006. 8-9; הרצוג, עמרי. "עלבון תובע הקשבה". "הארץ" תרבות וספרות. 31.3.2006. ה'2; לאור, יצחק. "ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד מתה". "הארץ" תרבות וספרות. 24.8.2007.

אלמוג בהר