סופרת, משוררת ועורכת
נולדה בקבוצת כנרת. בילדותה התגוררה ביישוב צופית. אביה הוא המבקר והוגה הדעות מרדכי שלו. דודה הוא המשורר והסופר יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו. גם אחיה, ענר, הוא סופר. בעלת תואר ראשון ושני במקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1988 החלה לעבוד כלקטורית בהוצאת כתר ובהמשך כעורכת בכתר ובקשת. ערכה ספרי עיון ופרוזה רבים, בהם ספריהם של רם אורן, ישראל סגל, שלי יחימוביץ', שפרה הורן, דן מירון ואחרים. כמו כן ערכה בשנים 1995-1992, עם יגאל שוורץ, את כתב העת "אפס שתיים". מתגוררת בחיפה ובעבר התגוררה בירושלים. היא נשואה לסופר איל מגד, ולהם בן משותף. שלו היא גם אם לבת, מרווה, מנישואיה הראשונים ולבן מאומץ מרוסיה.
את דרכה הספרותית החלה כמשוררת. בהיותה בת שבע-עשרה פירסמה שיר ראשון ב"הארץ", וב-1988 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד קובץ שיריה "מטרה נוחה לצלפים", שזכה לשבחים ולפרסים. מבחינות רבות התווה ספר מוקדם זה את הפואטיקה הייחודית ואת קשת הנושאים שיאפיינו את יצירתה: התודעה השלטת בו היא של דוברת-אישה פגיעה, הסובבת בעולם מסויט, שהמצבים היומיומיים בו מתוארים כ"מחלה לילית", או געש "נהר של נפט" ועשן מיתמר. השירים נעים בין הזיה למציאות ובין דמות האהוב לדמות האב. לשונם המאופקת כמו מתפקעת משלל מטפורות מפתיעות ומקוריות, ומן האלוזיות המקראיות והביטויים הארכאיים הנמהלים בעברית עכשווית.
המעבר מכתיבת שירה לכתיבת פרוזה תואר על ידה כמעבר מפתיע: "הייתי בטוחה שתמיד אכתוב רק שירים. אבל זה בקע מתוכי… זה היה מסע מרתק, שלא ידעתי את סופו", סיפרה בריאיון לאילת נגב (1993) עם צאתו לאור של ספר הפרוזה הראשון שלה, "רקדתי עמדתי" (כתר, "צד התפר", 1993). ואכן, הספר מציע מסע מרתק. זוהי יצירה פוסט-מודרנית, הכוללת תיאור פנטסטי, מוקצן, גרוטסקי ונועז של חיי אישה שנישואיה ופרשות האהבים שלה עומדים על סף חורבן ובתה נלקחה ממנה. אך המציאות המתוארת בעלילתו הפרומה והתזזיתית של הספר אינה אלא, כפי שציין יגאל שוורץ על גב הספר: "החצנה מדהימה של עולמה הפנימי של הגיבורה". הגבולות בספר בין שפה למציאות, בין דימוי לריאליה ובין מוראות החרדה לבין העולם שבחוץ נדמים כלא קיימים.
כמו בשירתה, גם בפרוזה שלה משלבת שלו עברית דיבורית ותיאורים "חיים" ולעתים אלימים, של מיניות בוטה, עם מושגים מעולם ארכאי, מקראי, ובעיקר הדימוי החוזר ונשנה של חורבן הבית. זהו, למעשה, הנושא המכונן של הרומנים הבאים שלה: "חיי אהבה" (1997); "בעל ואישה" (2001); "תֶּרָה" (2005); ו"שארית החיים" (2011). באמצעות מטפורות מורחבות שונות של חורבן וכליה (חורבן בית המקדש, ההתפרצות הגעשית באי "תרה") מתארת שלו חורבנות אישיים ותהליכי פירוק של זוגיות ומשפחה, כפי שחוות אותם גיבורות נשים. את הרומנים ניתן לקרוא כמו סדרה של עלילות עוקבות, שכמו משכפלות זו את זו: "חיי אהבה" הוא סיפור תשוקתה של יערה למי שהיה המאהב לשעבר של אמה, על רקע חיי נישואיה לאחר; "בעל ואישה" מגולל את עלילת הפרֵדה של זוג נשוי, בעקבות מחלת הבעל; "תרה" שב ועוסק בפרֵדה, בגירושים ובניסיונות יצירתה של משפחה חדשה, חלופית, ו"שארית החיים" עוסק במות האם והתפרקות המשפחה הגרעינית ובאימוץ ילד, מעשה (שיש לו בסיס ביוגרפי) שאמור להביא תיקון לחורבן הבית. ארבעת הרומנים האלה הם לכאורה מודרניסטיים-ריאליסטיים מובהקים. עלילותיהם הסדורות-כביכול מתבססות על תבניות עלילתיות ספרותיות מוכרות, שבמרכזן פירוק המשפחה הבורגנית. גם סצנות המין הנועזות והמפורטות מתרחשות במסגרת זו. נוסף לכך, הן מושתתות בגלוי על תבניות פסיכואנליטיות: הבת המחפשת במאהבה תחליף לאביה, מרכזיותו של בית ההורים ותפקיד "עלילת הנישואים" של ההורים בחייה הבוגרים של האישה והאם ועוד. רוב הפירושים שנכתבו לרומנים עסקו בתבניות הללו, העולות גם מהרמיזות השזורות ביצירותיה, בעיקר לרומנים מהספרות האירופית שבמרכזם נשים, וכן ליצירותיו של עגנון, ובעיקר לנובלה "בדמי ימיה".
אך במקביל, דומה כי אף ששלו בחרה לנטוש את הנוסח ה"פרוע" שאפיין את "רקדתי עמדתי", היא מוסיפה לחתור בדרכים שונות תחת ההמשגות הפסיכולוגיות והמודרניסטיות גם יחד. התובנה הזאת מתבקשת, בין השאר, בעטיו של העיצוב המוגזם במכוון של התשתית הפסיכואנליטית, ובעטיים של ההיפוכים המפתיעים המתחוללים בעלילה הפסיכואנליטית וקוראים עליה תיגר (כך, למשל, לוקה דווקא הגבר ב"בעל ואישה" בתסמינים היסטריים קלאסיים). החתירה שלה תחת ההמשגות הפסיכולוגיות והמודרניסטיות מתבטאת גם בנטייתה לתאר מצבים גרוטסקיים, החורגים מהנורמות הריאליסטיות (הגיבורה השוהה בחדרו של המאהב בשעת האבל על אשתו ב"חיי אהבה"). אך יותר מכול נקשר הפן החתרני לעיצובן של המציאות הסיפורית ודמויות המשנה ברומנים כהשלכות של תודעתה, רגשותיה ותחושותיה הפיזיות והנפשיות המועצמות של המספרת, הגיבורה הראשית, כמו גם לתפקיד המרכזי שממלאת בכך לשון הדימויים, המטפורות והסמלים העשירה. הפן החתרני טמון לא אחת גם בבחירה "להמציא" סיפורים "קדומים" ולנכס אותם למערכת האלוזיות הגלויה של יצירותיה.
אפשר לטעון כי המורכבות הזאת סייעה להתקבלות יצירתה של שלו במערכת הספרותית, הן על ידי קהל הקוראים הרחב בארץ ובעולם והן על ידי הביקורת והמחקר, שלרוב זיכו את ספריה באהדה ובעניין. ארבעת הרומנים האחרונים שלה היו לרבי-מכר. חשוב לציין כי היא החלה לכתוב בתקופה שבה הפכה יצירתן של סופרות-נשים בישראל מ"נספח" ליצירת הגברים לספרות מרכזית, קובעת טון וסגנון. ספריה תרמו רבות לשינוי זה. דומה כי עבור סופרות ישראליות רבות היא פרצה את הדרך לעיצוב חי, משוחרר ורב-ממדי של עולם של נשים, שאינו מתווך על ידי העולם הגברי; עולם של ארוטיקה, תשוקה וחרדה נשית; של התבוננות ללא כחל ושרק באימהות ובחיי המשפחה. יצירותיה מסמנות גם מהלך נוסף (ומעורר מחלוקת), הבולט בספרות הישראלית החל בסוף המאה העשרים: ההתרחקות מהנושאים ה"גדולים", מהנרטיב הלאומי והקולקטיבי, ולעתים גם מהמרחב המקומי, לטובת התמקדות באישי ובפרטי. אך בה בעת, שייכותה של שלו למסורת ולמרחב ההתייחסות של הספרות העברית אינה מוטלת בספק.
הרומנים שלה זכו להצלחה בינלאומית מסחררת ותורגמו לעשרות שפות. ב-2007 יצא לאקרנים בהפקה ישראלית-גרמנית סרטה של הבמאית הגרמנייה מריה שריידר "חיי אהבה", שהתסריט שלו מבוסס על ספרה של שלו ונכתב בשיתוף עמה. הסרט זכה לביקורות אוהדות בגרמניה. פירסמה גם שני ספרי ילדים בשם "ילד של אמא" (2001) ותראו את הילד (2014). היא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס אקו"ם (1997, 2003, 2005), פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1996) ופרסים בגרמניה ובצרפת. ב-2014 זכתה בפרס פמינה לספרות צרפתית על ספרה "שארית החיים" שראה אור בצרפתית בהוצאת גלימאר בשנת 2014. בשנת 2015 ראה אור ״כאב״ המספר את סיפורה של איריס עילם, מנהלת בית ספר בירושלים, שנפצעה בפיגוע בירושלים, כשלו עצמה, וכתוצאה מן הפציעה היא אינה מצליחה להתגבר על כאב כרוני באגן. עילם גם לא מצליחה להתגבר על אהוב נעוריה שעזב אותה במפתיע, ועמו היא מחדשת את הקשר בעקבות פגישה מקרית עמו. גיבורה נוספת של הרומן היא בתה הצעירה של איריס שעוברת לגור בתל אביב, ושם היא מנהלת מערכת יחסים משעבדת עם מורה רוחני שאיריס מנסה להצילה מידיו. בשנת 2015 נערך כנס על יצירתה באוניברסיטת Inalco שבפריז ובו השתתפו חוקרים מישראל, צרפת ואיטליה. בשנת 2017 ראה אור ספר מחקר אקדמי ראשון על כלל יצירתה של שלו ושמו ״מקוננת במכנסי נמר – אמנות הסיפור של צרויה שלו״, ובו מאמרים מאת יגאל שוורץ, שי צור ונופר רשקס. ספרה האחרון עד כה הוא ״פליאה״ (2021) שמספר את סיפור התחברותן של רחל בת התשעים, שהיתה בעברה לוחמת בלח״י, ועטרה, בתו של מי שהיה אהובה של רחל בזמן שהשניים לחמו בלח״י, ועזב אותה במפתיע לאחר שראה בעצמו אשם במותה של אישה צעירה. הספר תורגם לשפות רבות עוד טרם צאתו לאור בעברית בישראל.

אורן, יוסף. "אהבה מן התל הראשון". "משבר ערכים בסיפורת הישראלית". ראשון לציון: יחד. 2007. 127-111; בן-דב, ניצה. "קוראים לך הפריזאית: קשרים וקשרי קשרים בין '"תרה"' של צרויה שלו ל'גרדיווה' של וילהלם ינסן". "קשת החדשה" 20. 2007. 98-91; נגב, אילת. "אספנית של אסונות: ראיון עם צרויה שלו". "שיחות אינטימיות". תל אביב: ידיעות אחרונות. 1995. 384-377; נצר, רות. "אלכימיה של שירה". "על המשמר". 21.4.1989. 18; צור, שי. "זו ילדותי השנייה". "מאזניים" ע"ד (9). 2000. 35-32; שוורץ, יגאל. "היפיפייה שבחרה להמשיך לישון: על העמדה הנשית-חתרנית של צרויה שלו ברומן '"חיי אהבה""'. "צפון" ו. 2000. 89-113; שיפמן, סמדר. "האם אני נמצאת: סיפור החניכה הנשי אצל צרויה שלו ויהודית קציר". "מכאן" 2. 2000. 141-125.

מעין הראל