משורר, מתרגם ועורך
נולד בניו ג'רזי, גדל והתחנך בניו יורק. עלה ארצה ב-1962. קיבל תואר ראשון בספרות אנגלית וגרמנית באוניברסיטת "קו"רנל, ניו יורק. לימד בחוגים לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטאות חיפה ותל אביב. כתב בי"קו"רת אמנות בכתבי העת "קו" ו"ציור ופיסול". מתגורר בירושלים.
שני ספריו הראשונים פורסמו באנגלית: First poems (Milella Lecce, 1962) ו-NOW: Poems by Robert Friend, Harrold Schimmel, Dennis Silk (1964). מ-1967 עבר לעברית ו"השירים" (גט דאט, 1968) היה ספרו הראשון בעברית. נושא מרכזי בשירתו הוא ארספואטיקה. דרך העיסוק בספרות, באמנויות אחרות ובלשון מעוצבות תמונת העולם וזהותו של הדובר והמחבר המובלע כמשורר. למרות זאת, לא מדובר בשירה המנותקת מהמציאות, מהאקטואליה ומהביוגרפיה, אלא שהן ממוחזרות ומתווכות דרך המדיום הספרותי. לכן אך טבעי ששימל מקיים דיאלוג עקבי ורחב עם מגוון מ"קו"רות, קלאסיים ופופולריים, מהת"קו"פה העתיקה ועד ימינו. למשל עם היהדות, המיתולוגיה היוונית, זן-בודהיזם ויוצרים ישראלים, אירופים ואמריקנים בספרות, באמנות, ב"קו"לנוע ובמוזיקה, כגון ברנר, ראב ("שירי מלון ציון", 1974), ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, צלאן, לסקר-שילר, תומרקין ("ארעא", 1979), זך, אבידן, רבי"קו"ביץ, רודן, בלזק, הפסנתרן גלן גולד, הזמרים רמי קליינשטיין וברוס ספרינגסטין ("קש שיר", 2008) ורבים אחרים. לחלק מהיוצרים מתייחס שימל כאל ידידים, גם אם לא הכירם אישית. קהל היעד שלו הוא הקהילה הספרותית שעמה הוא מזדהה, קהל בעל מיומנויות קריאה גבוהות, ולכן שימל מבכר בדרך כלל את הספרותיות על פני התקשורתיות.
חלק ניכר מספריו המאוחרים הוא "קו"נספטואלי, עוסק בנושא אחד, לעתים כפואמה ארוכה בנוסח היצירות הקלאסיות הנרטיביות של המיתולוגיה היוונית, דנטה, מילטון ואחרים. לדוגמה, ספרו "לוֹאֶל" (1986) מוקדש כולו לעיצוב דמותו של המשורר רוברט לואל; "הספריה" (1999) הוא שיר הלל לספרייתו של הדובר, למעשה של שימל עצמו, וזאת גם באמצעות תצלומים שלה; ו"קש שיר" הוא אוֹדָה קיומית על חיי היומיום של הדובר-המחבר בן השבעים. זהו ספרו התקשורתי ביותר והוא ניחן בהומור, בפרודיה עצמית, בארוס, במשחקי לשון וצליל ובשחרור של משורר המביט לאחור על חייו בהשלמה ומסתגל לקהילתו הספרותית ההולכת ומזדקנת, ואף נעלמת, כמו בפתיחה המקאברית-סנטימנטלית של שיר מס' שמ"ד: "הִפְסַדְתִּי חַדְשׁוֹת שְׁמוֹנֶה אֲבָל בָּרוּר/ דָּלִיָה רַבִי"קו"ֹבִיץ' אֵינֶנָּה כַּרְמִי כַּרְטִיס/ סִדֵּר לְיָדָהּ לָשֶׁבֶת…" כל שירי "קש שיר" מעוצבים בפורמט של שלושה בתים בני עשר שורות: שניים בני ארבע שורות והאחרון מעין "קו"פלט, כסונטה נטולת בית, מה שמעניק לספר לכידות וייחוד צורניים. ספריו הפואמטיים כתובים כיחידות רצופות וארוכות, נטולות סימני פיסוק, המטשטשות לעתים את הגבול הז'אנרי בין שירה לסיפורת. טשטוש זה בא לידי ביטוי צורני ישיר ב"נֹכַח" (1995), ספר של שירה בפרוזה, ולכן כל שיריו מפוסקים, אולם התוכן אינו פרוזאי, אלא דווקא קשה לפענוח.
הפואטיקה שלו לירית ומשלבת בין לכידות לפרגמנטריות, בין דיבור יומיומי לחידתיות ובין "קו"נקרטי למופשט. לעתים, הפרגמנטרי בא לידי ביטוי במעברים חדים בין נושאים ובהתבוננות אינטנסיבית בפרטים, עד שה"קו"נקרטי שב להפשטה. הוא מחבר בין האוטוביוגרפי, הקרוב, המוחשי והחולף, כמו שמות ספציפיים של אנשים ורחובות, לבין תיאורים חידתיים מופשטים בעלי רמת פיגורטיביות גבוהה. דרך נוספת המייחדת את הנוסח שלו היא עיצוב ניסויי של הפונטים והכותרת: בחלק מספריו הפונט גדול, מודגש וחגיגי ("ארעא", "לוֹאֶל") והכותרת משולבת בשורת הפתיחה של השיר באמצעות הדגשתה בפונט גדול ("נֹכַח").
שימל תירגם לאנגלית משירת יהודה עמיחי, אבות ישורון, אסתר ראב, אצ"ג, ישראל פנקס, מרדכי גלדמן, מאיר ויזלטיר, נוח שטרן ואחרים. ייסד וערך את כתב העת לספרות ולאמנות בשפה האנגלית Get That (1967-1969), שיצא לאור בישראל. בשנת 2015 הוקדש גיליון שלם של הלי"קו"ן ליצירתו ושמו הטלפון הצמוד לקיר בית הכנסת. ספר שיריו האחרון עד כה הוא געזאנג פון הירש [שירת הצבי] (2017).

אופנהיימר, יוחאי. "במ"קו"ם אפוס". "חדרים" 7. 1988. 86־99; ויינפלד, דוד. "שירי הרולד שימל". "סימן קריאה" 5. 1976. 456־459; זקס, אריה. "משוררי האנטי-מטאפורה: אהרן שבתאי והרולד שימל". "דברי ה"קו"נגרס העולמי השישי למדעי היהדות" חטיבה ג'. 1967. 171־177; חבר, חנן. ""שירי מלון ציון" להרולד שימל". "קו"רא שירה: רשימות, מסות ומחקרים על שירה עברית". תל אביב: קשב לשירה. 2005. 170־178.

גלעד מאירי