משורר, סופר ומתרגם
נולד בעיירה עין-טמושנט, אלג'יריה. בילדותו ספג את התרבות היהודית של בית אביו, צאצא לשושלת ארוכה של רבנים וחכמים באלג'יריה מאז המאה השש-עשרה, וגם את התרבות הערבית. בהמשך התחנך במערכת החינוך הצרפתית הממלכתית וסיים את לימודי המשפטים בפריז, כולל דוקטורט. במקביל קיבל תעודה של הסמינר לרבנים בצרפת. במלחמת העולם השנייה החל את דרכו כעורך-דין בעיר אוראן, אלג'יריה, אך בשל החוקים האנטישמיים של משטר וישי הצטרף למחתרת שפעלה בצרפת. אחרי המלחמה הספיק לכהן כשופט שלום באלג'יריה. ב-1947 נקרא למלא תפקיד של סגן מנכ"ל "כל ישראל חברים", וב-1953 קיבל על עצמו תפקיד כנציג קבע של הארגון, ובמסגרתו סייר והרצה בארצות רבות.
ב-1958 עלה ארצה. ב-1959 פנה אליו דוד בן-גוריון, אחרי שקרא מאמר ששוראקי פירסם בעיתון "לה מונד" על מהומות ואדי סאליב, וביקש שישמש כיועצו לענייני מיזוג גלויות. שוראקי הסכים ומילא תפקיד זה בהתנדבות עד 1963, כשבן-גוריון התפטר מראשות הממשלה. ב-1965 נבחר למועצת עיריית ירושלים ושימש סגן ראש העירייה, לצדו של טדי קולק, ויו"ר ועדת התרבות עד שפרש ב-1974.
יצירתו, שנכתבה בצרפתית, מקיפה לא פחות מארבעים ושבעה ספרים בתחומים מגוונים: ספרי שירה, שהמפורסם בהם הוא "מזמור לנתנאל" (Albin Michel, 1960), ובו ביטוי שירי ליהדותו ולאנושיותו; מחזה אחד וספרי עיון ומסות בהיסטוריה יהודית, מדינת ישראל, יהודי צפון-אפריקה, היחסים בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות, ירושלים, הציונות ועוד. אחד החשובים בספריו הוא "משה" (1995), שבו עמד לא רק על גדולתו של "משה" כנביא, כמחוקק וכמנהיג, אלא גם השווה בינו ובין מייסדי הדתות המונותיאיסטיות האחרות, ישו ומוחמד. לספר זה היו הדים רבים בעולם הנוצרי והמוסלמי, אך למרבה הצער, לא בישראל. גם ספרו "עשרת הדיברות בימינו" ראוי לציון בשל רמתו ההגותית הגבוהה. עוד פירסם ספרי זיכרונות, שהבולט בהם הוא עזה כמוותמקקא אהבה, אוטוביוגרפיה בעלת עוצמה מיוחדת.
גולת הכותרת של עשייתו הספרותית היא מפעל התרגומים שלו. שליטתו המופלגת בעברית, בערבית ובצרפתית סייעה לו להוציא מתחת ידו כחמישה-עשר תרגומים לצרפתית, שהחשובים בהם הם תרגומי התנ"ך והברית החדשה, שיצאו לאור בין 1974 ל-1977, ותרגום הקוראן שהופיע ב-1990. לאלה יש להוסיף את תרגומיו ל"חובות הלבבות" של בחיי אבן פקודה ול"כתר מלכות" של שלמה אבן גבירול.
את תרגום התנ"ך הגיש שוראקי אישית לאפיפיור יוחנן-פאולוס השני, וכאשר יצא לאור ציינו המבקרים שמדובר במהפכה של ממש. המתרגם בחר להיות קרוב למקור העברי הרבה יותר מקודמיו, ולשם כך שינה ביטויים ומטבעות לשון רבים. לדוגמה, הוא קרא לספר "בראשית" "En tête", כמשמעות המילה העברית הפותחת, ולא "Genèse", כמקובל על המתרגמים הנוצרים, וגם על היהודים שהלכו בעקבותיהם, כולל הרבנים הראשיים הצרפתים במאה התשע-עשרה.
היה פעיל רבות בחוגים לקירוב בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות הן בצרפת, הן בישראל ואף ברמה העולמית. היה ממייסדי "אגודת הידידות בין יהודים לנוצרים" בצרפת, ובירושלים הקים את "האגודה הבין-דתית" ועמד בראשה. במידה רבה הוא ניסה להיות "גשר של איש אחד" בין כל "בני אברהם". ספריו תורגמו לעשרים ואחת שפות. בעברית הופיעו רק שני ספרים שלו: "הרצל, חייו וחזונו" (עם הספר, 1961) ו"תולדות היהודים בצפון אפריקה" (1976).
זכה לאותות ולפרסים רבים. בין השאר העניק לו נשיא צרפת שארל דה גול אישית את אות "אביר לגיון הכבוד" (1964), וכן הוענקה לו הדרגה הגבוהה של "מפקד" (commandeur) בלגיון הכבוד מידיו של הנשיא מיטראן (1994). גם ב"מסדר האמנות והספרות" של צרפת היה "מפקד", והאקדמיה הצרפתית, ואחותה "האקדמיה לאפיגרפיה ולספרות יפה", ציינו אותו לשבח ארבע פעמים. הוא קיבל פרסים גם בגרמניה, באיטליה, בבלגיה ובחוף השנהב, והוענק לו פרס ראול ולנברג לדו-שיח בין דתות. מדינת ישראל העניקה לו את אות הלוחמים בנאצים (1968), ועיריית ירושלים את התואר יקיר ירושלים (1996).

Aslanov, Cyril. Pour Comprendre la Bible: la Lecon d'Andre Chouraqui. Monaco: Éditions du Rocher, 1999; Tryon-Montalbert, Renée de. André Chouraqui: Homme de Jérusalem. Paris: Les Editions du Cerf, 1979.

יאיר בירן