סופרת ועורכת
נולדה בבודפשט, הונגריה, בזמן מלחמת העולם השנייה. משפחתה השתייכה לזרם האורתודוקסי האדוק. אמה אסתר-אליזבט, נצר למשפחת חת"ם סופר, ואביה פנחס (פאול) ויינגרטן, בוגר ישיבות, פעיל בתנועת "צעירי אגודת ישראל" ושותף בעסק הטקסטיל המשפחתי. בהיותה בת שנתיים חולצה מהונגריה עם משפחתה ב"רכבת קסטנר" והגיעה למחנה ברגן-בלזן, שבו שהו שבעה חודשים. לאחר מכן המשיכו לתחנת ביניים בשווייץ, ולבסוף עלו לארץ ישראל. בילדותה גרה בגבעת שמואל, ומאוחר יותר עברה המשפחה לשכונה חרדית בבני ברק. בגיל שבע-עשרה סיימה תיכון חרדי לבנות והשלימה תעודת בגרות ותעודת הוראה בלימודים אקסטרניים. בת שמונה-עשרה נישאה לתלמיד ישיבה ועברה ליישוב רכסים. בעלה למד ב"כולל" והיא עבדה כמורה ופירנסה את המשפחה. ילדה שמונה בנות ובן, שתיים מבנותיה נפטרו. בגיל שלושים ושלוש החלה במסע אל מחוץ לעולם החרדי, שהסתיים לאחר חמש שנים בגירושים מבעלה. בנה בחר להישאר בעולם הישיבות ושש בנותיה הצטרפו אליה. לפרנסתה עסקה בעריכת עלוני חברות ושימשה סופרת צללים.
יצירתה כוללת סיפורים קצרים, נובלות ורומנים. ספרה הראשון, "אחות רחוקה – עולמה של האישה החרדית בעיני מי שיצאה משם" (סטימצקי, 1992), כולל רשמי פגישות עם נשים חרדיות, המתקשרים עם חוויות וזיכרונות אישיים. בספרה השני, הרומן "קריעה" (1996), רותם מתארת את סיפור חייה רווי הטלטלות של ילדה שהופכת לאישה המורדת בעולם החרדי. ב-2000 פירסמה את הרומן רחב היריעה "אהבתי כל-כך", שהיה לרב-מכר וזכה לביקורות אוהדות. הספר מגולל את סיפור חייה של גבריאלה מנהיים, המספרת לאחייניתה את הקורות אותה מתקופת ילדותה בהונגריה כבת למשפחה חרדית ועד ימי זקנתה, לאחר שמימשה קריירה מקצועית מרשימה כבעלים של מפעל אופנה. רותם מתכתבת ברומן זה עם פרשנותו של אריך נוימן למושגים ארוס ופסיכה ומציגה מיתוס חדש של סיפור חניכה נשי, המבוסס על "כפיית החזרה" הפרוידיאנית, שמשמעה דפוס התנהגות החוזר על עצמו כתוצאה מדטרמיניזם פסיכולוגי עמוק. גבריאלה נישאת שלוש פעמים לגברים שבוגדים בה, כאשר בכל פעם היא נסחפת מחדש בהכרה צלולה אל אותה תבנית אומללה. אחרי נישואיה בפעם השלישית היא לומדת לבגוד בבעלה בלי שהדבר יפגע באהבתה אליו. מיזוג הניגודים מתקיים בה בהרמוניה: אהבה ובגידה; נשיות ואי-מימוש אימהות; חשיפת סיפורה והסתרת מרכיבים המתגלים בדיעבד. להבדיל מסיפורי חניכה גבריים, המוגבלים לזמן נתון, מיתוס החניכה ברומן זה נפרש על פני כל שנות חייה של האישה.
ברומן "כולם צמאים לאהבה" (2003) בנימין, גבר חרדי במיטב שנותיו, משתוקק לפרוץ את גבולות העולם החרדי, למגינת לבם של אשתו ובני משפחתו. בינו לבין התרפיסטית שלו נוצר קשר מיוחד. הספר עוסק במפגש בין איש חרדי לאישה חילונית ובהשפעה ההדדית ביניהם. ב-2009 יצא הספר "על משכבם בלילות", ספר ההמשך ל"כולם צמאים לאהבה". "כמיהה" (2006) הוא רומן היסטורי רחב יריעה. הגיבור המרכזי בו הוא מרק ז'יטלני, רופא, בן לאב אוסט-יודה מאודסה שהתערה בצ'רנוביץ, בממלכה האוסטרו-הונגרית. והנה, דווקא מרק זה, בן הזקונים המפונק והאהוב של אב שהעלה את משפחתו על דרך המלך על ידי התרחקות מכוונת מיהודי רוסיה, מגלה עניין עמוק במקורותיו המשפחתיים ומגלם בחייו את מסעותיהם של היהודים המזרח-אירופים בעולם המודרני: מצ'רנוביץ, לשם היגרה משפחתו מרוסיה, עובר מרק לווינה, משם לרוסיה, ומשם לארגנטינה ולארצות הברית, ולבסוף מגיע לארץ ישראל ומתיישב בה לצמיתות. שני גורמים מתווים את חייו: רצונו לרַצות את הברון הירש שהוא מעריץ, בין השאר כי היה אביו של חברו הקרוב שנפטר בדמי ימיו; ומקצוע הרפואה, שמגדיר אותו כאדם בכל אשר יפנה. אבל בו-זמנית מרק ז'יטלני הוא גם בן לאמו ולאביו; אח לאחיו; אחיין לדודתו, אחות אביו; בן דוד לרוחמה, בת דודתו שנאנסה בפוגרום. הוא גם מחזר, חבר, אוהב ואהוב על ידי חבריו ומטופליו הרבים ועל ידי בני משפחה החרדים לרווחתו ולשלומו. לבסוף הוא מופיע גם בתפקיד של אב, העולה לו בייסורים קשים. רותם, המזוהה עם גיבורותיה הנשיות, כותבת כאן מתוך תודעה גברית.
ב-2012 יצא ספרה, "מתי תבוא אלי", שעלילתו מתרחשת על הקו שבין גרמניה וישראל ועוסקת בתהליכים של התרחקות בין בני זוג מבוגרים, אהבה, זקנה וחברות.
ספרה האחרון עד כה הוא הרומן שובי נפשי (2018) המתאר מפגש לא צפוי בין עובדת זרה מאוקראינה המתאהבת בפליט אריתראי.
ספריה תורגמו לאנגלית ולאיטלקית. זכתה בפרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול (2003) ובפרס רמת גן (2009).

אוריין, יהודית. "להיות גבר מבלי לוותר על האנימה״. "עתון 77" 304. אוקטובר 2005. 7; בן-דב, ניצה. ״מיתוס חניכה נשי״. "הארץ" ספרים. 27.9.2000. 12, 22; —. "חלום והתפכחות ברומן ההיסטורי״. "כיוונים חדשים" 17. ינואר 2008. 269-262; בן-דוד, יערה. "מול השער הנעול״. "מאזניים" ע"ט (5-4). אוקטובר-נובמבר 2005. 32-31; ישראל, יעל. "קריאת האשה״. "עתון 77" 202. דצמבר 1996. 8.

ניצה בן-דב