סופר
נולד בירושלים למשפחה תימנית שהתגוררה בשכונת הבוכרים. בילדותו התייתם מאביו, שנורה בידי צלף ירדני. יתמות זו ומצוקת חיי המשפחה בשכונה דלה בירושלים המנדטורית, מזינות את יצירותיו.
ספרו הראשון, הנובלה "עוגיות" "המלח של סבתא סולטנה" (מ' ניומן, 1980), מצייר את חייה של שכונה המאוכלסת מזרחים בלשון שיש בה תערובת של שפת מדרש, תפילה ועגה שכונתית ספרדית ישראלית. לשון זו נעשתה לתו-היכר שלו ואופיינה פעמים רבות כמהדהדת את לשונו של שמואל יוסף עגנון. נובלת הביכורים שלו משכה תשומת לב רבה וקליטתו בספרות העברית בת זמנו היתה מהירה. הנובלה מכילה את התמות היסודיות בעבודתו הספרותית בשנים שלאחריה; חיי שכונה של יוצאי עדות המזרח בירושלים, מתחים פנים-משפחתיים, לרוב על רקע מיני, ומתחים בין-עדתיים שבין ספרדים לאשכנזים ובין יהודים לערבים, שעמם הם מצויים בזיקות שונות של חיכוך יומיומי. עלילת הנובלה נסבה על אישה צעירה, קלרה, שנישאה זה עתה ומתעברת לתגרן ערבי העובר בשכונה על גבי חמורו. הגבולות שבין הנורמטיבי לפרוורטי נחצים בדמיון גיבוריו, שהם ספק תמימים וספק רפי שכל, מעין אוכלוסין פגועים של עולם שהוטל בו מום מטפיזי. הספר תורגם לאיטלקית (2004).
ספרו השני, "ציפורי צל" (1987), הוא אסופה של ארבע נובלות שהראשונה שבהן, "אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב", זכתה לעיבוד קולנועי בבימויה של מיכל בת אדם (1989). בספר זה הועצם היסוד הפנטסטי שהיה מוחבא בספר הראשון, והוא נעשה ליסוד מכונן של עלילות מוזרות הנרקמות במוחותיהם של גיבורי הנובלות; בעל חנות סדקית שנשותיו מתות בדרכים מסתוריות, נערה עיוורת שבהבנה שתוקה קולטת את מלוא העיוות של חיי המין הרוחשים במשפחתה, ולבלר אפרורי הסבור שאשתו מבקשת להרעילו. "דמיונות חולים" מדוּבָּבים כאן בלשון הספוגה ביסודות "פולקלוריים" מומצאים, תערובות של דעות קדומות, אמונות תפלות ומאגיה משפחתית. הקסם המאגי הזה מסוך אל סיפור חיים ריאליסטי-נטורליסטי נמוך, שדמויותיו מבקשות לשווא להתרומם ממנו לחיים "גבוהים" יותר. נמיכות חיים זו יש בה אינסוף צורות של סבל וניוול הקיום, והיא נתפשת בעיני נושאיה כגזרת גורל גנטית שהעדה לקתה בה, כמין מחלה שאין להיפטר ממנה, והיא כדין-עולם שאין לו שיעור ואין ממנו גאולה.
היסוד הפנטסטי-הנמוך הזה עומד גם בלבה של הנובלה "מישאל" (1992), המספרת באלמן חשוך ילדים המתעבר לאחר מות אשתו ונושא את בנם בכרסו. החריגות של הנסי-פלאי נתפשת כצורה מועצמת של הסטייה הנמוכה, של המעורר גועל ודחייה. זו בוקעת תמיד ממחבואיו של האינטימי-המשפחתי ונעשית להוקעה שהמרחב שלה הוא ציבורי. בכך נעשית הפרוזה של סרי למשל חוזר על חשיפה משפילה של האינטימי לעינו האכזרית של השיפוט החברתי.
המתח שבין החיים המשפחתיים והחברתיים שב ועולה בכל יצירותיו הבאות. בספרו "דגים מתים ביפו" (2003) כינס סרי שתי נובלות. הראשונה היא "דגים מתים ביפו"', שבמרכזה חייט מאיזמיר המשמש בלדר לצרור מכתבים לאישה בירושלים – כמין משל ספרותי לסוד נחבא שגיבוריו נושאים כשליחות שהוטלה עליהם בלא רצון; השנייה היא "סעודה תוניסאית", שבמרכזה סיפור על ארוחה משפחתית שבמהלכה נחשפים יחסי עריצות רגשית שבין נערה מאוהבת לבני משפחתה. לאותה קבוצה של עלילות משפחתיות שייך גם הספר "חתונה בוכרית" (2006), ובו שלוש נובלות ("חתונה בוכרית", "פסלים פרסיים" ו"הכנות לאביב") של זוגיות הנכשלת בנישואים כפויים, באי-אהבה ובאי-פריון.
ספרו של סרי "אדם שב אל ביתו" (2009) הוא הניסיון הקרוב ביותר לכתיבה אוטוביוגרפית, אף שהעיבוד הספרותי של ארבעה-עשר הסיפורים בקובץ זה נראה כקרוב יותר אל הכתיבה הבדיונית שלו מאשר אל התיעוד האוטוביוגרפי.
לגיבוש המלא והמרשים ביותר של כתיבתו הנובליסטית הגיע סרי בכתיבת הרומן "ארטור" (2011). ברומן זה, שבכתיבתו עסק יותר משלושים שנה, העצים את כל היסודות של כתיבתו המוקדמת והמאוחרת. הוא שב לתיאור חייה של משפחה ספרדית ירושלמית בימי המנדט, ומעצב כל אחד מבני המשפחה כמו דמות מיצירותיו הקודמות המצטרפת אל הבית האחד הזה. כל אחת מן הדמויות – האם המטורפת, האב הגמד האוהב והכנוע, שני האחים השתוקים, התינוקת המתה – כולן אזרחים של עולם רווי פנטזיות מאגיות, פולקלור מומצא, דמיונות שאינם מגיעים לעולם לכדי שובעה וצמא לרגש שאינו מגיע לכדי רוויה. בני המשפחה חיים באמצעות שפת דמיון מקראית, מדרשית, ליטורגית ופולקלורית-מומצאת חיים של סבל ממשי ומדומיין שאותו הם משיתים על עצמם משום אי-יכולתם לבקוע מעבר למה שנפשם מכתיבה להם באכזריות נוראה כאורח חיים הכרחי. מולם מנצנצת תמיד אפשרות החיים האנגלית-מנדטורית או זו האשכנזית כמין אופק שאינו רוצה לקבל אותם אל חיקו, והם מתגעגעים אליו באי-הבנה, בטינה ובייסורים בלתי פוסקים.
"ארטור" של דן-בניה סרי הוא אולי הביטוי המרשים ביותר שהעמידה הספרות העברית בשנות האלפיים לזעם הכבוש של מחוסרי התקווה בחברה הישראלית, אלה שרואים את גורלם מוכתב על ידי מוצאם. באופן פרדוקסלי, דווקא בביטוי הזועם הזה, ששפתו חרישית ומשופעת בדימויים מומצאים של פסבדו-מסורת, הצליח סרי לייצר טקסט שממנו מצטייר יופי סימבולי-מיתולוגי רב-עוצמה מן המיוחדים בספרות העברית בת זמנו.
ספרו האחרון עד כה הוא ״מותו של עץ החרוב״ (2014), רומן שבמרכזו עומדת ריקי, אישה הנמלטת מבעלה השתקן וחסר הרגשות לאילת ושם פוגשת דמויות מסתוריות שייכנסו לחייה.
זכה בפרס ניומן, בפרס ברנר (2009) ובפרס ביאליק למפעל חיים (2012). היה אחד מחמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר על ספרו "ארטור" (2011). בשנת 2016 הוענק לו תואר של דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

זהבי, אלכס. "מציאות אחרת". "מאזניים" ס"א (9). 1988. 52-51; חבר, חנן. "סנדוויצ'ים של מהפכן: תנועה בין פרספקטיבות אצל דן-בניה סרי". "סימן קריאה" 20. 1990. 397-394; ליפסקר, אבידב. "'מתוך האגם הגדול והאפור של העצב' (ריאיון עם הסופר דן-בניה סרי)". "עלי שיח" 20-19. 1983. 171-164; שקד, גרשון. "חלכאים ונדכאים: על ספר אחד של דן-בניה סרי". "תמונה קבוצתית: היבטים בספרות ישראל ובתרבותה". 2009. 287-273.

אבידב ליפסקר