משורר
נולד בבגדאד כרוני סומך ועלה ארצה עם משפחתו בהיותו בן שנה וחצי. גדל במעברה ליד בת ים. היה שחקן כדורסל באחת מקבוצות הנוער של מכבי תל אביב. התחיל לכתוב שירים בגיל שש-עשרה. במסגרת שירותו הצבאי שימש מדריך חבורות רחוב בבית שמש. לאחר השחרור המשיך לעבוד כמדריך חבורות רחוב בפרדס כץ, והשתתף בסדנה לכתיבה יוצרת שבה לימדו יהודה עמיחי, דן פגיס, ט' כרמי ואמיר גלבע. למד רישום ב"מכון אבני" וספרות עברית ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. מרצה על שירה במכללת "סמינר הקיבוצים" ומלמד קולנוע וספרות בתיכון בתל אביב. לאורך כל שנות פעילותו הוא מקרב בני נוער לשירה בסדנאות לכתיבה יוצרת בכל רחבי "הארץ".
בשירו "שיר פטריוטי" התייחס למקום הולדתו בשורות הבאות: "אֲנִי עִירָאקִי-פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמַנִיָה/ וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדַד" ("מחתרת החלב", 2005). בשורות אלה מצוי רכיב טיפוסי ליצירתו כולה: השילוב בין מה שנדמה תחילה מבט מחויך במציאות, אך עד מהרה מתפרש כמבע ייחודי הלש יחד את שמרי הביקורת החברתית, עם כפית הקיום המלוחה ועם קורטוב החיים המסוכּרים.
כבר מספרו הראשון, "גולה" (ספרייה קטנה לשירה, 1976), בלטה נטייתו ליצירת מרחב-זמן שחוקרי התרבות כינוהו "פוסט-מודרני", העשוי רסיסי מראות, רצפי קולות ושברי חוויות. שירתו הפנימה את אופיו הפרגמנטרי של העולם שבו היא נכתבת, וניצלה אותו ליצירתו של אפוס מסוג חדש: השיר האפי הארוך נהפך אצלו לשיר קצר, ועקרון הסיפור הנרטיבי פינה את מקומו לעקרון הקולאז'. שירו הראשון שפורסם ("מעריב", 1968) נקרא "הוראות לקולאז"', הוראות שבוצעו, בהמשך דרכו, בעקבות שיבוש שם משפחתו כמחבר השיר – במקום סומך נכתב סומק, ושם זה ליווה מאז את פרסומיו.
אותו בליל חווייתי מיוצג בשיריו על ידי שדות סמנטיים שונים הנמזגים אלה באלה. כך, למשל, ב"שיר מחבל הטבּוּר" (מתוך "בלאדי מרי", 1994), סביב תיאורה של אֵם יולדת, נוף גופה נהפך לנוף של ארץ לא נודעת, ואל דינמיקה רוחשת זו של דימויים מצטרפת דמותו של מגלה הארצות קולומבוס האב, השב אל האושר שבחוויית ההורות הקדומה: "וַאֲנִי מְנוֹפֵף לָהּ עִם גחֶלֶת אֵש בַּיָּדַיִים". כך, בניגוד לתזזיתיות, לאימפרסונליות ולקיטוע המאפיינים יצירות רבות במאות העשרים והעשרים ואחת, מצליח סגנונו להבקיע דרך הרצף הדימויי אל חוויה של לכידות, המציגה "אני" ברור ובלתי מעורער. סגנון זה מושתת על כמה מאפיינים טיפוסיים. הראשון והבולט הוא השימוש ב"אפקט" המתבסס לרוב על עימות בין רכיב שירי "גבוה" לרכיב שירי "נמוך", בין הנוסטלגי לעתידני, בין הטבעי למלאכותי וכו'. תכליתם של עימותים אלה אינה לנשל את הרכיב ה"גבוה" ממעמדו, אלא להצביע על אותו אזור דמדומים שבו זוכה האמירה המסוימת, שמקורה עשוי להיות "נמוך", במטען תרבותי אריסטוקרטי. אפקטים נוספים יכולים להיות שיבוץ מפתיע של ציטטה מפזמון ידוע, עיצובה של דמות שבין המיתי לסטריאוטיפי (כגון ג'וני וייסמילר, הוא טרזן), או חתימתו של שיר בפואנטה חזקה, המאירה את משחק המדמה והמדומה השיריים באור חדש.
שני מאפיינים בולטים נוספים הם: שימוש במילים הלקוחות מהמילון האפי (מצד אחד, הופעתם השכיחה של שמות עצם בעלי קונוטציות "מרחביות" ברורות כמו "אלוהים", "רוח" או "גבול"; ומצד אחר, התייחסויות רבות לגיבורי המיתוסים המודרניים – הן גיבוריה של "חרושת התרבות" כגון הקאובוי של מארלבורו או מרילין מונרו, והן גיבוריה של "התרבות הגבוהה" כמו אוקטביו פאס או ויסלבה שימבורסקה) ויצירתו של היגיון מרחבי ברור, המעניק לצירוף הקולאז'י ולליקוט הפרגמנטים את ממדם האפי. היגיון זה חושף את הקורא לאפשרות עקרונית של הגדרה חברתית, מעמדית ופוליטית – הגדרה של מקומו בעולם.
בבסיסם של מאפיינים אלה ניצבת תפישה שנוסחה על ידי סומק בראיונות רבים, ולפיה העולם צריך שירה והשירה מצדה צריכה לחיות בעולם – בין געגועי הפועלים, הזיות החיילים, אפרודיטות בתשלום, ערבית ספרותית של מחבלים מתאבדים ולבבות מצוירים על שולחנות בבית ספר. תפישה זו נסמכת על מורשתו השירית של יהודה עמיחי, שמה לה למטרה לאתר את נקודות המפגש החמקמקות של "חולצת הטריקו" וה"פפיון", כלומר של פואטיקות "הרחוב" ו"האולימפוס".
בגישה זו טמון סיכון, שהרי אזורי דמדומים אלה הם-הם אזורי המחיה של יצרני הקיטש המתוחכם. שירתו של סומק, המודעת לסיכון הזה, מהווה דוגמה מרתקת לאופן שבו ניתן להכות בקיטש בנשקו שלו. גרטל מהבר שברחוב בן-יהודה, המהווה בחייה שילוב של "קיטש ומוות" (בספר "בלאדי מרי"), אמו של המשורר הבוכה לשמע "קליאופטרה" של עבד אל-והאב (ב"המתופף של המהפכה") או הנערה בשיר "יופי טיפש" ("מחתרת החלב"), ש"אפלטון לא רשום בפנקס הטלפונים הדחוס בתיקה" – הן דמויות של אגדת תרבות הצריכה, שתיאורן בשירים מפרק את הקיטש מיומרתו.
השאיפה ליצור מרחב שהשירה תוכל להשמיע בו את קולה בהקשרים שונים הובילה את סומק לשתף פעולה עם אמנים מתחומים אחרים, במיוחד אמנויות פלסטיות ומוזיקה. הוא הציג עם האמן בני אפרת את "בית חרושת של הטבע" (שישה מיצבים בעקבות שירים, 1998); הקליט עם המוזיקאי אליוט שארפ שלושה דיסקים משותפים (2001-1997); והציג בעצמו תערוכות בעקבות שירי משוררים נערצים עליו: "חוואג'ה ביאליק", עשרה רישומים ושיר בעקבות שירי ביאליק (2004) ו"ריה"ל מדריד", שנים-עשר רישומים ושיר בעקבות שירי יהודה הלוי (2007).
שיריו תורגמו לשפות רבות ופורסמו באנתולוגיות ובספרים ברחבי העולם. מבחר שיריו "גן עדן לאורז 1996-1976" ראה אור ב-1996. הוא זכה בפרסים רבים, בהם: פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1989, 2000), פרס עמיחי (2004), פרס ראשון בתחרות שירי יין שנערכה בפסטיבל השירה הבינלאומי בסטרוגה, מקדוניה (2005) ופרס הנס ברגהאוס לשירה מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי במסטריכט, הולנד (2006).
ספרו האחרון עד כה הוא קובץ השירים נקמת הילד המגמגם (2017), שזכה להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים.
בשנת 2019 פורסם קובץ המאמרים מילת הכבוד של הרחוב: עיונים בשירתו של רוני סומק, בעריכת נועה שקרג׳י, יגאל שוורץ וקציעה עלון. הספר בוחן את שירתו של סומק מכמה זוויות ומראה את חשיבותו בשירה הישראלית.

הולנדר, אורי. "שירת העריק מצבא הנוסטלגיה". "הארץ" תרבות וספרות. 13.5.2005. 2; וייכרט, רפי. "תיבת נח של השירה". "עכשיו" 65. 1998-1997. 174-170; מזור, יאיר. "אקרובט פואטי: שירת רוני סומק". אור יהודה: זמורה-ביתן. 2008; נבות, אמנון. "שפת המיתולוגיה נוגעת בשפת המדרכה". "מעריב" ספרות. 1.11.1985. 27; סומק, רוני. "המילים שפעם נתקעו לי בפה". "מאין נחלתי את שירי, סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה". תל אביב: ידיעות ספרים. 2002. 191-181.

אורי הולנדר