סופר
נולד בבגדאד. ב-1945 סיים את בית הספר התיכון היהודי "שמש" בבגדאד. בהיותו בן חמש-עשרה הצטרף למחתרת הקומוניסטית בעיראק ופעל נגד המשטר ולמען זכויות האדם. למד שנה אחת באוניברסיטה האמריקנית בבגדאד, וכתב בעיתוני המחתרת. ב-1948, לאחר שהוצא נגדו צו מעצר, ברח לאיראן ושינה את שמו. שנה לאחר מכן, מחשש שיוסגר לעיראק, הגיע לישראל. הוא חשב שיעד הטיסה הוא פריז, אך המטוס נחת בחיפה. מיכאל התאהב בעיר עוד בראותו אותה מן האוויר. הוא התיישב תחילה ביפו, ועבר לחיפה לאחר שהוצע לו להיות חבר מערכת בעיתון המפלגה הקומוניסטית "אל-אתתחאד". התגורר בוואדי ניסנאס ופירסם ב"אל-אתתחאד" וב"אל-ג'דיד" סיפורים ומאמרים. ב-1955 פרש מהמפלגה הקומוניסטית. עבד במשך עשרות שנים בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות.
יצירתו הענפה כוללת רומנים, ספרים לנוער ולילדים, מחזות וספרי עיון. יצירתו חושפת את הרגישות החברתית שהובילה אותו למאבק למען זכויות אדם. בכתיבתו הוא נותן מקום מרכזי ל"אחר" באשר הוא – מזרחים, ערבים, נשים ואף בעלי מום. חוויות ילדותו ונעוריו בבגדאד, כמו גם חוויית ההגירה לישראל והגילויים של חוסר שוויון וגזענות כלפי העולים החדשים, כל אלה מהווים קרקע פורה ליצירתו. סגנונו ישיר, נטול סמליות וקישוטיות יתרה ופונה אל הרגשי, האותנטי והחברתי.
ברומן הראשון שפירסם, "שווים ושווים יותר" (בוסתן, 1974), הוא מתאר את קשיי הקליטה של העולים מארצות האסלאם במעברות בשנות החמישים, ואת היחס הגזעני כלפיהם. ב"גבולות הרוח" (שיחות עם רוביק רוזנטל, 2000) מספר מיכאל כי הספר עורר מהומה אדירה, "כתבו שאני מדיח, מספר שקרים, זורע שנאה". זהו בלי ספק ספר חלוצי, שניתץ טאבו ואיפשר את הופעתו של דור שלם של סופרים מעדות המזרח.
הרומן "חסות" (עם עובד, 1977) מציג את היחסים המורכבים בין יהודים לערבים המשתייכים למפלגה הקומוניסטית בישראל, על רקע מלחמת יום הכיפורים. המלחמה מחדדת שאלות אידיאולוגיות, פוליטיות ואישיות. ייחודו של הרומן בהציגו מגוון דמויות של ערבים, בישראל ובשטחים, באופן המחלץ אותם מן הדימוי הסטריאוטיפי שרווח בסיפורת העברית. הרומן זכה בפרס קוגל לספרות ב-1978. גלריה מגוונת של דמויות יהודים וערבים נחשפת גם בשני הספרים הבאים: "חופן של ערפל" (1979), המתאר את הפעילות במחתרת הקומוניסטית בעיראק בשנים שקדמו לקום המדינה, ו"חצוצרה בואדי" (1987), המתאר את חייהם של ערבים ישראלים חצויי זהות בוואדי ניסנאס בחיפה. הספר תורגם לכמה שפות ועובד לתיאטרון ולקולנוע.
ברומן "ויקטוריה" (1993), אולי גולת הכותרת של מפעלו הספרותי של מיכאל ואחד הספרים הישראליים החשובים והמרשימים ביותר, חוזר מיכאל לעבר היהודי בעיראק. זהו אפוס תקופתי עשיר המציג את המציאות בת הזמן דרך נקודת מבטה של אישה, "ויקטוריה". האירועים נפרשים על פני המחצית הראשונה של המאה העשרים וחוצים אירועים היסטוריים רבי-משמעות המשנים את פני הקהילה היהודית העתיקה. הרומן מתמקד בסיפורה של "ויקטוריה", מילדותה ועד לימי זקנתה בישראל, וחושף באופן נטורליסטי, נטול עכבות, את חייהם האינטימיים של בני המשפחה ואת מעמדן השולי והמדוכא של נשים ושל בעלי מום.
הרומן התקבל ברגשות מעורבים. הוא זכה להצלחה רחבה בקרב קהל הקוראים, אך גם לביקורת מצד מבקרים – שהציגוהו לעתים כמלודרמה – ומצד הקוראים היהודים העיראקים, שהתקשו לקבל את הייצוג החושפני של הקהילה היהודית בבגדאד. בשנת צאתו לאור זכה הספר בכמה פרסים: ספר השנה מטעם "קול ישראל", פרס הוצאת עם עובד ליצירה הספרותית המקורית, פרס אשמן מטעם אקו"ם ופרס ויצ"ו פריז. ב-1994 זכה בפרס הספרות הישראלית מטעם משרד המדע והאמנויות.
ברומן "עאידה" (2008) מיכאל חוזר לבגדאד המודרנית, הנשלטת על ידי סדאם חוסיין ואנשי המוחבראת. הוא עוקב אחר חייו של זכי דאלי, היהודי האחרון בבגדאד. חייו הנוחים של האיש מתערערים באחת בשעה שבוקר אחד הוא מוצא על סף ביתו אישה כורדית מעונה. המפגש עם "עאידה" וההחלטה אם לקחת אחריות עליה או להתעלם, מאלצים אותו לבחון מחדש את חייו. זהו ספר המתמודד, בין השאר, בצורה מורכבת ומשכנעת עם סוגיית היושרה האינטלקטואלית של איש רוח בזיקה למנגנונים שלטוניים, ובמיוחד במשטר טוטליטרי.
סוגיית היושרה האינטלקטואלית של איש רוח היא תמה מרכזית גם ב"מעוף הברבורים" (2011). ויליאם אלכביר הוא מפקד מהולל בצה"ל, שחש אחראי לכישלון מבצעי חמור. הוא נוטש את הצבא והופך ל"סופר צללים", עיסוק שמיכאל מיטיב לשרטט את פיתוליו הרגשיים והמוסריים.
ספרו האחרון עד כה, יהלום מן הישימון (2015), חוזר אל ימי נערותו של מיכאל בעירק ועוסק במתח שבין דור ההורים השמרני לדור הצעיר המהפכני.
בכל הרומנים שלו למבוגרים, וגם בספרי הנוער שלו, מוצגות הדמויות ומערכות היחסים ביניהן על רקע מצבי משבר חברתיים, מעמדיים ולאומיים. כמו כן, כולם מצטיינים בתיאורים רגישים, בשלים ומפוכחים של היחסים בין המינים – שייחודם בולט על רקע האופי האדולוסנטי-בוסרי של הסיפורת הישראלית בת דורו.
בנוסף לכתיבתו למבוגרים כתב מיכאל גם לבני הנעורים. ב"סופה בין הדקלים" (1975) הוא מתאר את סיפורו של הנער נורי, בן למשפחה יהודית בבגדאד, על רקע המתיחות בין יהודים למוסלמים בשנות הארבעים. שיאו של הסיפור בתיאור ה"פרהוד" – הפרעות ביהודי בגדאד ב-1941, והעלייה לארץ ישראל. עוד מיצירתו לנוער: "פחונים וחלומות" (1979), המתאר את מאבק הקליטה של נער עיראקי במעברה בישראל, ו"אהבה בין הדקלים" (1990). ב-1992 זכה מיכאל בברלין בעיטור על שם הנס כריסטיאן אנדרסן על ספריו לבני הנעורים.
בשנים האחרונות החל כותב גם לילדים: "אותיות הולכות לים" (2009) ו"צרצרון שר גם בחורף" (2012). זכה בפרסים גם על מכלול יצירתו, בהם: פרס ברנר ב-2004, פרס נשיא המדינה לספרות על מפעל חיים ב-2005, פרס אמ"ת ב-2007 ופרס עגנון ב-2018. זכה בתואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מכמה אוניברסיטאות בישראל. ספריו תורגמו לכמה שפות. מאז 2001 הוא מכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל.
בשנת 2016 התפרסם הקובץ נסיך ומהפכן: עיונים בפרוזה של סמי מיכאל בעריכת יגאל שוורץ. הקובץ מרכז מחקרים רבים על מפעלו הספרותי של מיכאל.

בן-חביב, דולי. "סמי מיכאל – בעיות של בניית סובייקטיביות מזרחית". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 2002; שמעוני, בתיה. "על סף הגאולה: סיפור המעברה דור ראשון ושני". אור יהודה: דביר. 2008;
Berg, Nancy. More and More Equal: The Literary Works of Sami Michael. Oxford: Lexington press. 2005.

בתיה שמעוני ויגאל שוורץ