חוקר ספרות
נולד בתל אביב. למד ב"תיכון חדש", שירת בנח"ל (גדוד 50). סיים תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, תואר שני באוניברסיטה של מינסוטה ותואר דוקטור באוניברסיטת מדיסון-ויסקונסין. שנים רבות היה ראש המחלקה לעברית וללימודים שמיים באוניברסיטת מדיסון-ויסקונסין. שימש כעורך שותף של כתב העת Hebrew Studies ובתפקידים נוספים שבהם היה שותף לפיתוח ולהפצת לימודי העברית והספרות העברית בארצות הברית.
חשוב במיוחד פועלו בארגון NAPH ((National Association of Professors of Hebrew, שהוא משמש כנשיאו. ממייסדיו ומטפחיו המרכזיים של הארגון, שיצר במה משמעותית ללימודי הלשון והספרות העברית – תחילה בעיקר למורים ולמרצים בארצות הברית, ולאחר מכן גם למורים ולמרצים מישראל ומארצות אחרות שבהן מתקיימת פעילות הוראתית ומחקרית בתחומים האלה. הארגון מקיים כנס שנתי שבו משתתפים מאות מורים וחוקרים.
חוקר בעיקר סיפורת ישראלית, בין השאר את יצירותיהם של דוד שחר, עמוס עוז, עמליה כהנא-כרמון וסביון ליברכט. לשלושה סופרים ישראלים הקדיש תשומת לב מיוחדת: יצחק בן נר, דויד גרוסמן וא"ב יהושע, שלו הקדיש ממיטב אונו.
את הופעתו של דויד גרוסמן על במת הספרות העברית תיאר כחלק מפריצתה של הסיפורת הפנטסטית בישראל במחצית שנות השמונים של המאה הקודמת. הוא הציג טענה סוגסטיבית לפיה גרוסמן וסופרים ישראלים אחרים (א' דורית, איתמר לוי וגם, באורח שונה במקצת, יצחק בן נר) פנו לז'אנר הפנטסטי כדי לעקוף את הצנזורה העצמית שהתרבות העברית, ובכללה הספרות הישראלית, כפו על עצמן ביחס לייצוג של החיים בגולה בכלל וביחס למוראות השואה בפרט. הפנייה לפנטסטי, כך טען, איפשרה לגרוסמן ולעמיתיו לדרך זו לעקוף את המחסום הרגשי-תודעתי-פוליטי, שנוצר בהשראת הנרטיב הציוני השליט, וליצור מגע של ממש עם מה שהיה, תקופה ארוכה, בחזקת טאבו.
מחקריו על א"ב יהושע נכתבו במהלך שנים רבות, וראו אור בספרו החמלה והזעם (הוצאת דביר וסדרת מסה קריטית, 2014). הספר מתבסס על ההנחה שיצירתו של יהושע מיוסדת על תבנית עומק תמטית ופואטית הניכרת כבר ביצירותיו הראשונות. הסיפורים שנוצרו בחותמה של תבנית העומק המובהקת הזאת התפתחו והשתכללו במהלך השנים. השקף החברתי והפוליטי המעוצב בהם התרחב והתגוון, וכך גם ארגז הכלים של הסופר. ואולם בבסיס כל הסיפורים נוכחת אותה תפישת עולם, ואף אותו מודוס סיפורי. תפישת העולם השלטת היא הומניסטית דיאלוגית – כזו המבקשת להכיר את ה"אחר" ולתת לגיטימציה ל"אחרות". המודוס הסיפורי השליט הוא המודוס הסמלי, המתקיים בשני אופנים. בסיפורים הראשונים זהו מודוס סמלי הרמטי יותר, שמורג מכנה אותו "סמליות אלגורית", ובסיפורים הארוכים יותר זהו מודוס פתוח וגמיש יותר, שמורג מכנה אותו "סמליות ריאליסטית".
מורג נוקט גישה מחקרית אקלקטית מוצהרת. הוא חוקר המנסה לפענח חידות, ולצורך כך הוא מגייס כל כלי מחקרי שנראה לו יעיל. עם זאת, כפי שעולה מאופיו הכולל של הפרויקט שלו על יהושע, יש לו נטייה סטרוקטורליסטית (תבניתית) ברורה. כמו כן, הוא מרבה להיעזר בתובנות שנוצרו בבית המדרש של האסכולה הפסיכואנליטית.

יגאל שוורץ