סופר, מחזאי ומסאי
נולד בוולוצלאבק, פולין. ב-1926 עלה ארצה עם הוריו, שהתיישבו ברעננה, שם עסק אביו בהוראה. שפת הדיבור בבית היתה עברית. למד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב, היה בהכשרה בקיבוץ גבעת ברנר כחבר "המחנות העולים" (1938-1937) וחבר קיבוץ שדות ים במשך שתים-עשרה שנים (1950-1939). בתקופה זו עבד בנמל חיפה בסבָּלוּת ובסוורוּת. סיפורו הראשון, "מטען של שוורים", מהווי הנמל, נכתב על רקע התקופה ומאבקיה (1939) ופורסם ב"מבפנים" באביב 1940. בקיבוץ עצמו עבד בדיג ובחקלאות והכיר מקרוב את חנה סנש, שעליה כתב מחזה (1958). בשנים 1948-1946 היה בשליחות "החלוץ הצעיר" בארצות הברית ובקנדה, וכשחזר התגייס לצה"ל.
מ-1950 חי בתל אביב. ממייסדי "משא" ועורכו במשך חמש-עשרה שנה. בשנים 1971-1969 כיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. ב-1971 הצטרף למערכת "דבר", תחילה כעורך ספרותי ולאחר מכן כבעל טור קבוע, עד פרישתו ב-1985. כיהן כנשיא פא"ן הישראלי (1987-1980) וכחבר האקדמיה ללשון העברית. שימש סופר-אורח ומרצה באוניברסיטאות בעולם. נשוי לסופרת אידה צורית. ילדיהם הם הסופר איל מגד וההיסטוריון ד"ר עמוס מגד. אחיו הוא הסופר מתי מגד.
ספרו הראשון לילדים הוא "אל הילדים בתימן" (ניו יורק, 1946), והראשון למבוגרים: "רוח ימים" (הקיבוץ המאוחד, 1950). במשך עשרות שנות פעילותו הספרותית פירסם כארבעים ספרים, רובם רומנים וסיפורים וחלקם ספרי ילדים, מסות, מאמרים ומחזות. מחזותיו הוצגו ב"הבימה", ב"אהל" ובתיאטרונים אחרים. ספריו תורגמו ללשונות רבות. רבים מסיפוריו פורסמו באנתולוגיות ברחבי העולם. פרס אוסישקין על "חדוה ואני" (1955) היה הראשון שזכה בו. מאז הוענקו לו פרסים רבים, בהם: פרס ברנר (1957), פרס ביאליק (1974), פרס עגנון (1996), פרס הנשיא (2001), פרס ישראל (2003) ופרסים ברחבי העולם.
כסופר מעורב בענייני חברה ופוליטיקה כתב כל ימיו מסות ומאמרים בעיתונות היומית ובכתבי העת לספרות. ב"דבר"יו נתן ביטוי ישיר ואמיץ לעמדותיו, ולא פעם זכה לביקורת זועמת מימין ומשמאל. הוא הקפיד להפריד בין דעותיו הפוליטיות לבין גיבורי יצירותיו הבדויים, וטען שכל אחד מהם אינו מייצג דור או מציאות חברתית אלא את עצמו ואת חייו. יצירתו נטועה בביוגרפיה שלו ומייצגת את השקפת עולמו, ובה בשעה היא מציינת גם את התמורות שחלו במציאות הישראלית בשישים השנה האחרונות. במרכזה עומדת דמותו של האנטי-גיבור, החש עצמו כמי ש"אינו שַייך", ועם זאת הוא כמֵה להיות "שַייך".
יצירתו צעדה בכמה מסלולים, שבראשם המסלול הריאליסטי, ומיעוטה במסלול הסמלני. כתיבתו הריאליסטית מתאפיינת בעלילה מרתקת, בהעמקה פסיכולוגית ובשילוב של בעיות היחיד עם אלה של החברה בכלל והיהודית והישראלית בפרט. הטכניקות המורכבות של דמות המספר מתאפיינות בזוויות ראייה של מספרים בלתי שגרתיים, סיפור בתוך סיפור, רומן מכתבים, וידויים, קטעי יומנים, ובשילוביהן המגוונים. גיבוריו נאבקים לתיקונן של "עוול"ות ממשיות ומדומות שאירעו להם, למשל בספריו "היינץ ובנו והרוח הרעה" (1977), "עוול" (1996) ו"נקמת יותם" (2003). יצירותיו משקפות ברגישות את בעיות זמנן. כמה מהן אף הקדימו את זמנן ושיקפו את מה שעתיד לעלות על סדר היום הציבורי.
שני קובצי סיפוריו הראשונים, "רוח ימים" (הקיבוץ המאוחד, 1950) ו"ישראל חברים" (1956), נכתבו בעיקר על רקע החיים בקיבוץ. הם מעצבים את המתחים בין היחיד הנידח והשולי לבין עריצות החברה; בין ילידי "הארץ" למי שלא נולדו בה; בין עולם הקיבוץ לעולם שמחוצה לו. הרומן "חדוה ואני" (1954), שעוּבּד לתיאטרון ולקולנוע, פירסם את שמו ברבים כמי שנתן ביטוי נוקב, על דרך ההומור, האירוניה והסאטירה, למעבר מהקיבוץ אל העיר, לאכזבה בדרך מיישוב למדינה, להווי החדש והנהנתני ולקלקלות החברתיות שבעקבותיהם. המשך לביקורת זו נמצא ב"מקרה הכסיל" (1960) על דרך האלגוריה, ובעקבותיו במסעות סיפורי "הבריחה" (1962). הגיבור בסיפורים אלה מנסה לנסוע רחוק ככל האפשר במקום ואף בזמן, ומגלה שה"דבר" בלתי אפשרי, וכי זהותו היהודית מתחזקת דווקא במרחקים.
דמויות הנשים ביצירותיו הן לא פעם הקורבן העיקרי בשולי "הסיפור הגדול", כגון ב"החי על המת" (1965); או שהן עומדות במרכז העלילה, למשל ב"יום האור של ענת" (1992), "געגועים לאולגה" (1994), דודאים מן "הארץ" הקדושה (1998) ו"פרספונה זוכרת" (2000).
הרומן "החי על המת" (1965) הוא ספר מפתח ביצירתו. יש בו שילוב של המתח בין העולם החברתי והספרותי ה"ישן" לבין ה"חדש", באמצעות התמודדות בין תדמיתו ההרואית של גיבור הדור הקודם לבין דמותו רבת-הפגמים במציאות. אולי לראשונה יש כאן העזה למתוח ביקורת על מוסכמות העבר ולבדוק את תוקפן מחדש, בד בבד עם ביקורת על קלקלות ההווה. המשך לספר זה, העוסק בנושא החיים הספרותיים, נמצא ביצירותיהם של סופרים שבאו אחריו, בעיקר בשאלת היחס בין המציאות לספרות. לנושאים אלה, כמו גם לקודמיהם (מסעות "הבריחה"), יש המשך, בדרכים שונות ומגוונות, בספרים רבים של מגד, בהם "החיים הקצרים" (1972), "מחברות אביתר" (1973), "הגמל המעופף ודבשת הזהב" (1982), "עוול" (1996), "ירחי הדבש של פרופסור לונץ" (2004). בין השאר יש בהם ביקורת לעגנית על האינטלקטואלים בעיני עצמם בכלל ועל מבקרי הספרות בפרט. בנוסף למתח הקבוע שבין הסופר למבקר, יש בהם הד לעלבונם של מגד ובני דורו מהמבקרים ה"חדשים" שפגעו בהם. "זבובים" (2008) נכתב על רקע שנות השישים של המאה העשרים. במרכזו הגיבור ה"סורר", סרבן ההשתלבות בחברה, המבקש להפיק אנרגיה מ"זבובים". הרומן ממשיך את הטון המשלב אירוניה והזדהות, הומור וביקורת.
יחסו המיוחד של מגד לגולה בא לידי ביטוי ברבות מיצירותיו, החל באחד מסיפוריו הראשונים, "יָד וָשם" (1955), שפתח את הוויכוח בנושא הטעון של זיכרון ושִכחה והיחס לעבר ולניצולי השואה, ועד לרומן "פויגלמן" (1987), שגם עוּבּד למחזה, תורגם ליידיש והוצג בתיאטרון יידיש (1991). ברומן זה בודק הסופר, כסופרים אחרים בני דורו, את יחסה של ההוויה הישראלית למורשת היהודית, כדי לחזור ולחבר ביניהן. יש ברומן זה שיבה לזהות היהודית באמצעות ניסיונו של המשורר היידי ניצול השואה, אחד מחבורת סופרי יידיש, נציגו של העם היהודי לדורותיו, להיקלט בארץ וליצור קשר עם הפרופסור הישראלי להיסטוריה יהודית. נוסף לאלה ולאחרים, אפשר להזכיר בהקשר זה גם את הספר התיעודי מסע הילדים אל "הארץ" המובטחת, פרשת ילדי סלבינו, שהוא סיפורם של ילדים ניצולי שואה (1984).
העלילה המרתקת דרמטית ברבים מספריו גובלת לא פעם בעלילה בלשית, למשל ב"העטלף" (1975) וב"נקמת יותם" (2003). בין הספרים שבהם נתן ביטוי לעצבים החשופים של החברה הישראלית, ושהיה לנושאיהם המשך בספריהם של אלה שבאו אחריו, הרומן "מסע באב" (1980), שנכתב על רקע שיחות קמפ-דיוויד. במרכז הרומן אב המחפש את בנו שנעלם, לאחר שבנו הבכור נפל בסיני במלחמת יום הכיפורים. הוא מיטלטל בין שניהם ומשחזר את עברו. ב-2010 ראה אור הרומן "עשרת הימים הנוראים", וב-2011 הופיע קובץ המאמרים "ארץ אבנים: בשבילי הזמן הישראלי". ספרו האחרון קבורת התאווה התפרסם ב-2013.
נפטר ב-2016.

אורן, יוסף. "הצבר חוזר אל הזהות היהודית". "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי". ראשון לציון: יחד. 1990. 118-125; —. ""החי על המת"". "זהויות בסיפורת הישראלית". ראשון לציון: יחד. 1994. 82-91; בצלאל, יצחק. "מולדת הסופר". "הכל כתוב בספר: עם סופרים בישראל כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1969. 192-200; ברזל, הלל. "מבוא לסיפורי אהרן מגד". "שבעה מספרים". ירושלים: משרד החינוך והתרבות. 1973. 111-121; גוברין, נורית. אהרן מגד: "חסד החיים – דיוקנו של בן-"הארץ" כסופר עברי". ירושלים: כרמל. 2011; הולצמן, אבנר. "מפת דרכים: סיפורת עברית כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005; כהן, ישראל. "פרקי אהרן מגד". תל אביב: עקד. 1976; מיכלי, בנימין יצחק. "אהרן מגד". "פרי "הארץ", הוויות ויוצרים בספרותנו הצעירה". תל אביב: אגודת הסופרים בישראל ליד מסדה. 1966. 165-187; פורת, צפירה. "הכסיל והזר". "הארץ". 12.2.1960; שקד, גרשון. "החכם על הכסיל (אהרן מגד)". "הסיפורת העברית 1980-1880" ד'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1993. 290-316.

נורית גוברין