עיתונאית וסופרת
גדלה בתל אביב. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. החלה את הקריירה שלה ככותבת טור בשבועון כותרת ראשית שיצא לאור באמצע שנות השמונים. עם סגירתו עברה לכתוב בעיתון "חדשות", ומשגם זה נסגר ב-1993 עברה לכתוב ב"הארץ".
ב-1991 פירסמה את ספרה הראשון, "שירת הסירנה" (זמורה-ביתן), שמייצב אותה כמייצגת מובהקת של האישה הישראלית בשנות השלושים לחייה. הספר, שזכה לקוראים רבים, נכתב בהשראת מלחמת המפרץ, והדמות הראשית בו היא טלילה כ"ץ, שניחנה בכל הכישורים שיכולים להפוך אותה לבחורה מצליחה: כסף, יופי, חוכמה, כישרונות מגוונים וגם אסרטיביות רבה, ועם זאת – היא אינה מאושרת. מלחמת המפרץ הראשונה ומתקפות הטילים גורמות לה לבדוק את חייה ולארגנם מחדש. ספרה השני, "שתי שלגיות" (1994), עוסק גם הוא באישה צעירה, הפעם צלמת, שמוצאת את עצמה מעורבת בפרשת רצח. גם כאן מביאה לינור את חוויית הקיום של נשים צעירות בישראל, הפעם תוך שימוש בפלטפורמה של סיפור בלשי לכאורה. ב-1996 פירסמה את ספרה השלישי, "הבלונדינית הסודית", שהכיל לקט מרשימותיה שהופיעו בעיתונים "חדשות" ו"הארץ", ובהן השתקפו תפישותיה בתחומים שונים. בספרה הרביעי, "הסנדלרית" (1999), חזרה לעסוק בהווי של החוג המוכר לה – והפעם חיי הזוהר של אנשי התקשורת המשודרת. ספרה הרביעי, "בנות בראון" (2002), חורג לראשונה אל מחוץ להוויה העירונית ומתרחש על רקע המשבר הפיננסי שפקד את ההתיישבות העובדת בשנות השמונים, במושב בשם כפר אילן שמצבו הכספי בשפל. "בנות בראון" היה לסדרת טלוויזיה, שנכתבה על ידי לינור, ובכך נפתחה בפניה גם קריירה כתסריטאית. היא כתבה סדרה נוספת, "משמורת", שאותה גם ביימה. במרכז הסדרה אב לשלושה ילדים משלוש מערכות נישואים כושלות, הממשיך לנהל חיים רומנטיים פעילים ונטולי מחויבות מבלי להבין את השפעת אורח חייו על ילדיו, המחפשים מקום בטוח ומשפחתי.
כתיבתה שנונה וקולחת והיא מייצגת ביצירתה קו פמיניסטי אסרטיבי, הניזון מתופעת התחזקותו של מעמד האישה בחברה הישראלית, ובדרכו גם מזין אותה. גיבורותיה הן ברובן נשים השואפות לעצב את גורלן בעצמן ואינן נוקטות עמדות פסיביות מסורתיות. הסביבות שבהן לינור ממקמת אותן מייצגות מגוון רחב של נופים חברתיים ישראליים: עיר, מושב, בוהֶמה וכיו"ב. גם לינור עצמה מייצגת, בהתבטאויותיה הפומביות ובעמדות שהיא נוקטת בנושאים שונים, קו נשי אקטיביסטי, שהפך אותה בעיני רבים לאחת הנציגות המובהקות של הפמיניזם בישראל.
בשנים האחרונות הביעה לינור דעות שמרניות כנגד נשים שנפגעו מינית וקריאות שקראה לפגיעה בארגוני זכויות אדם עוררו ביקורת חריפה. לינור טענה מספר פעמים שהסיבה שהיא לא התקבלה כסופרת היא דעותיה. אך ישנם רבים שסבורים שהסיבה לכך שספריה של לינור זוכים לאהבת הקהל אך לא להכרה ספרותית קשורה באיכות הספרים עצמם.
ספרה האחרון עד הוא גברת ורבורג (2014), רומן הבנוי על דפוס הרומן הרומנטי.
פעלה גם כעורכת ("האיש הנכון" מאת גיל הראבן, 2005) וכמתרגמת ("ניקולאס ניקלבי" מאת צ'רלס דיקנס, 2005; "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן).

בנזימן, גליה. "עירית לינור מגלה סופר". "הארץ" תרבות וספרות. 12.10.2005. 1; נגב, אילת. "אתם לא תשכבו איתי. אפילו לא תפגשו אותי". "שיחות אינטימיות". תל אביב: ידיעות אחרונות. 1995. 316-307; שבתאי, אהרן. "שבחי עירית לינור". "מעריב". 1.11.1991. 55.

אמנון ז'קונט