משוררת
נולדה בחלם, פולין, ועלתה עם משפחתה לארץ ב-1924. גדלה בתל אביב והיתה חניכה בתנועת הנוער הבורוכוביסטי. בראשית שנות הארבעים הצטרפה לקיבוץ גברעם, שם חיה עד 1958, אז עזבה עם משפחתה למושב חופית, ועבדה במוסד הנוער "נעורים" כמחנכת וכמורה לספרות.
החלה לפרסם את שיריה בביטאונים הקיבוציים ובכתבי עת לספרות כגון "מבפנים", "מולד", "גליונות" ו"אנך". כשהיתה בת שמונה-עשרה התגלגל פנקס שיריה לידי יצחק למדן והלה הציע לפרסמם בכתב העת "מאזניים", אולם ורד סירבה ונתנה לכך את הסכמתה רק ארבע שנים מאוחר יותר.
ב-1947 התפרסמה הפואמה הראשונה שלה "שומרת הלילה" בביטאון הקיבוץ המאוחד "מבפנים" (כרך י"ב חוברת ב', פברואר 1947), וזכתה להערכה רבה בקרב סופרי התקופה. ב-1954 התפרסם ספר שיריה "שירים על חרב ומיתר" (הקיבוץ המאוחד) שזכה לשבחי הביקורת. ישראל זמורה (1949) כתב עליה: "זוהי משוררת בעלת ליריזם מעודן עד תכלית; שרטוטי דבריה – דקים מאוד, אבל הדקות חרוטה ואינה נמחקת מלפני העין הרואה ויודעת מה היא רואה". ויוסף ליכטנבוים (1960) כתב עליה כי היא מצטרפת ל"פמליית המשוררות המעולות שלנו".
"שירים על חרב ומיתר" מכיל שירים שחלקם עם אופי לירי ומינורי. חלק מהשירים מציירים תמונה קטנה כמו פרדס בשעת שקיעה או עץ זית, ומתארים בעדינות את מראות הטבע ונושאים גוון אימפרסיוניסטי; ואילו אחרים עוסקים בנושאים "גדולים" כמו תחייה לאומית, שואה ושכול. במאמר ביקורת נוקב על הספר כתב שמעון זנדבנק (1955) כי העיסוק בנושאים השיריים ה"גדולים", המבטאים חוויות קולקטיביות של עם ושל תקופה, פוגם ביצירתה של ורד שהיא לירית בבסיסה. לתפיסתו, "חיה ורד חייבת היתה להעמיק בחוויה הפרטית, להיבנות על דקות ראייתה; תחת זאת תפסה את המרובה – ולא תפסה".
ורד לא פרסמה ספרי שירה נוספים אך המשיכה לכתוב שירים וכמה מהם אף הולחנו. בריאיון לתקווה ויינשטוק (1962), סיפרה כי היא ממשיכה לכתוב כל הזמן אף שאינה מפרסמת, לדבריה "אני אדם שגנז את עצמו מדעת". עוד סיפרה כי הקיבוץ שימש לה מקור השראה ורק משעזבה אותו החלו שיריה לקבל גוון פרטי והמוטיב המרכזי של שירתה החל להיות ה"אני".

ויינשטוק, תקווה. "אני אדם שגנז את עצמו מדעת". "מעריב". 3.8.1962. 21-20; זמורה, ישראל. "משוררת חשאית". "הארץ". 16.12.1949. 5; זנדבנק, שמעון. "שירי חיה ורד". "למרחב", משא. 25.2.1955. 2-1; ליכטנבוים, יוסף. "על משוררים צעירים". "מאזניים" י' (ל"ג). 1960. 371.
רותם רז