מחזאי, תסריטאי, במאי תיאטרון וקולנוע
נולד ברמת גן למשפחה דתית. אביו היה סגן מנהל בבתי ספר חילוניים, ובספרייה בבית היו בצד ספרי תלמוד ומדרשים גם ספרי פיזיקה וכימיה. למד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה יהודית, קבלה והיסטוריה של עם ישראל, ואחר כך בימוי בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
ב-1981 ייסד עם קבוצת סטודנטים למשחק את "התיאטרון הפשוט", מסגרת שבה העלה חמישה ממחזותיו, בהם: "חופה "שחור"ה" (1981) ו"תשמ"ד", שזכה בפסטיבל עכו בפרס הראשון (1982). המחזה הציג התבצרות של מתנחלים קיצוניים במחסן של חומרי נפץ, תוך איום לפוצץ אותו ולשים קץ לחייהם אם תתממש הנסיגה מיהודה ושומרון. כשהוצג המחזה שנית ב-2005 ב"הבימה", נראה לא כנבואה אפוקליפטית אלא כמעט כמחזה תיעודי.
ב-1983 הוזמנו הספרי וקבוצתו לתיאטרון "החאן", שם העלה מחזה המבוסס על המקורות, "מתן תורה בשש". בשנים 1985-1986 שימש מחזאי בית בתיאטרון באר שבע, שם כתב וביים את "גיסתו של גולדין" ואת עיבודו ליצירתו של י"ד ברקוביץ "אותו ואת בנו", שתי יצי|רות העוסקות בחזרה בתשובה. באותה תקופה התגלתה זיקתו המיוחדת לספרות, שבאה לידי ביטוי בעיבוד שעשה גם לספרה של פניה פנלון "תזמורת על תנאי", שבמרכזו תזמורת הנשים של אושוויץ, בעיבוד "אליקו בן" "שושן" של יצחק בן נר, "נוצות" של חיים באר, "חצוצרה בוואדי" לסמי מיכאל ו"אחרי החגים" ליהושע קנז.
בראשית שנות התשעים חזר לפסטיבל עכו, הפעם כמנהל, ובמשך עשרה חודשים ב-1992-1993 שימש כמנהל האמנותי של התיאטרון "הקאמרי". בתקופת כהונתו הקצרה שינה את הרפרטואר של התיאטרון הקונצנזואלי והטביע בו חותם לוחמני ופוליטי למשך שנים אחדות. הוא הקים בימה סאטירית, קידם מחזאים בראשית דרכם ושחקנים שהיו למחזאים, והעלה את ההצגות "פליישר" (מאת יגאל אבן אור), "שיינדלה" ו"תיקון חצות" (שתיהן של אמנון לוי ורמי דנון), שהציגו את אורח החיים החרדי באור ביקורתי שיצר פולמוס ציבורי.
כהונתו כמנהל האמנותי של "הקאמרי" הסתיימה לאחר שביקש להתפנות לבימוי סרט הקולנוע "שחור", שתסריטו נכתב על ידי רעייתו חנה אזולאי-הספרי, והציג את היסודות הערביים בזהות הישראלית המזרחית. הסרט זכה בפרס הישראלי של האקדמיה לקולנוע לבמאי השנה (1994) ואף קיבל הכרה בינלאומית עם זכייתו בפרס מיוחד בפסטיבל ברלין (1995). כעבור כעשור ביים את "שושלת שוורץ" (2005), סרט המשרטט את דיוקנה של משפחה אחת כדרך לעצב את המתחים התרבותיים והפוליטיים של המדינה בכללותה.
הספרי הוא אחד היוצרים הלוחמניים והמעורבים ביותר, פוליטית וחברתית, בתרבות הישראלית מראשית שנות השמונים. בנערותו היה איש ימין קיצוני, אך בהמשך חזר בו ואימץ דעות פוליטיות הפוכות. כמחזאי הוא עוסק בנושאים אקטואליים וטעונים, בא חשבון עם הממסד היהודי הדתי, אך מציג במבט ביקורתי גם את הישראליות החילונית. הוא מאנשי התיאטרון הישראלים הראשונים שהעלו על הבמה את הקונפליקט בין הדתיות לחילוניות. הוא עשה זאת תחילה ב-1985, כאשר כתב וביים בתיאטרון "הקאמרי" את מחזהו המצליח "קידוש", שבו בא חשבון עם מורשתו הדתית וסימן את העניין המתמשך שלו בפוליטי ובאקטואלי. כעבור שנה העלה את "החילוני האחרון", סאטירה גרוטסקית על ישראל עתידנית כמדינת הלכה, שחלקים ממנה נפסלו על ידי הצנזורה לאחר מאבק ממושך, שהביא בסופו של דבר לביטול חוק הצנזורה בישראל. הקונפליקט הנדון היה לנושא הטרילוגיה הנודעת ביותר שלו, שכללה מלבד "קידוש" גם את "חמץ" ("הקאמרי", 1996) ואת "שבעה" ("בית ליסין", 1996). מאוחר יותר נוסף להם "הבדלה" (2009). בעוד הדרמה במחזה "קידוש" מתחוללת בד' האמות של דירת המשפחה ומתנהלת בעיקר מתחת לפני השטח, ב"חמץ" היא פורצת אל אתרים לאומיים ייצוגיים, בהם מצדה, שם מתאבד גיבורו של המחזה באקט סמלי, המייצג את הפרנויה הלאומית האופיינית, לדעת המחזאי, לנפש הישראלית המסוכסכת.
חיבתו למחזורי מחזות, כמו גם תפישתו הביקורתית החריפה, באות לידי ביטוי בטרילוגיה "בני אפרים", שראשיתה במחזות "אישה, בעל, בית" (2003) ו"מילאנו" (2004) וטרם הושלמה. הזהות המעוותת של הישראלים מוצגת, מזווית אחרת, ב"אקורדיונים" (2002), מחזה כמו-אוטוביוגרפי, החושף בתקופת ילדותו של גיבורו את הניסיון להימלט מפני הטראומה של הגלות והשואה באמצעות האצטלה המזויפת של הצבריות, ואת חוסר התוחלת שבניסיון למזג תודעה חילונית עם מורשת דתית.
הספרי כתב וביים גם מחזות לילדים: "מפלצת הצחוק", "עלילות שמשון בר לשון", הצגה בחרוזים על כוחה ויופייה של השפה העברית, ובמקביל כתב לתוכניות הטלוויזיה "קשת וענן", זהו זה, "החמישייה הקאמרית" וכן לסדרת הטלוויזיה "פולישוק" (2008), שאותה אף ביים.

הנדלזלץ, מיכאל. "תינוקות של חול שנשבו בשפת הקודש". "הארץ". 15.5.2005; קינר, גד. "התיאטרון הקאמרי של תל-אביב" (ספר שני). 2008. 49-38; קליין, אורי. "שתי קבורות ואיטליז". "הארץ". 4.8.2005.

חיים נגיד