סופר, מסאי, מתרגם ועורך
נולד בקאלוש, גליציה המזרחית, למשפחה המתייחסת לשל"ה הקדוש. בזמן מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו לווינה, ושם, נוסף על חינוכו המסורתי, למד בגימנסיה והיה פעיל בתנועות הנוער "בלאו וייס" (כחול-לבן) ו"השומר הצעיר". ב-1919 עלה לארץ והצטרף לפעילות התיאטרונית בלהקת "התיאטרון העברי" ובלהקת "התיאטרון האמנותי".
ניסיונו הראשון להשתלב בתנועה החלוצית בעבודה בכביש, בבניין ובשמירה נכשל, והוא חזר לווינה, שם רכש את השכלתו האקדמית בכימיה ובפילוסופיה (1924-1921) וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. עם שובו לארץ הצטרף לחבורות הסופרים שהובילו את מהפכת המודרנה: תחילה ב"סדן" האקספרסיוניסטי של אורי צבי גרינברג, אחר כך ב"כתובים" של אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי ולבסוף, אחרי השתתפותו ב"טורים" עבר ל"מחברות לספרות" עם ישראל זמורה, נתן אלתרמן ויונתן רטוש. באותן השנים עסק לפרנסתו כמזכיר החברה "הארץ"-ישראלית לביטוח, וב-1943 התמנה לעורך המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", תפקיד שבו החזיק יותר מעשרים שנה, עד 1965. "במה"לך אותן השנים כיהן כיו"ר המועדון לסופרים ואמנים "מילוא" (1952), וכן נשלח לשבדיה כנספח תרבות בצירות ישראל בשטוקהולם, שם פעל רבות לקידום מועמדותו של ש"י עגנון לפרס נובל. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, מחזות, מסות, תרגומים ורצנזיות על ספרות, אמנות ותיאטרון.
סיפורו הראשון, "סוליקה" (1924), פורסם בקובץ "פרט" בעריכתו של ג' שופמן בווינה. סיפור זה ביטא את המועקה המינית שהתגלתה ביצירתה הקולקטיבית של קבוצת צעירים בני העלייה השלישית, שפירסמו את הגיגיהם ואת רגשותיהם בקובץ "קהליתנו". מאמצע שנות העשרים היה אחד מראשי הדוברים של המהפכה הספרותית, ונתן ביטוי לזרמים בתרבות ובאמנות של וינה האקספרסיוניסטית-דקדנטית של שנות העשרים, שנציגיה המובהקים היו ארתור שניצלר, סטפן צווייג, יוזף רות ופטר אלטנברג. אחרי "סוליקה" ראו אור הרומנים "ספר אור זרוע" (1927); "שערי טומאה" (1929); קובץ הסיפורים "חתולותי הלבנות" (1929); והרומן "עולם שלא נחרב עדיין" (1950).
כתיבתו הפובליציסטית היתה נתונה בראשיתה למחלוקת שבין אנשי ""כתובים"" לאנשי "מאזניים". בשנות החמישים והשישים הרבו לעסוק בכתביו גם בשל מעמדו בממסד הספרותי, וראו בו חוליית מעבר בין המודרנה של ראשית המאה העשרים לבין כותבי דור המדינה.
כתב בעיקר סיפורי מחשבה ואידיאה, העומדים בסימנו של המתח בין פן רעיוני לפן אסתטי. ביצירותיו שילב את העיסוק בנושאים אינטלקטואליים בני הזמן עם נושאים פילוסופיים על-זמניים, כשהגיבורים הם מעיקרם ייצוגים של רעיונות.
הוא נטה לתפישה ההגליאנית, לפיה כל ממש מתקיים רק על ידי האידיאה שעיקרה הוא: דבר והיפוכו ומזיגתם. חזר והתלבט בין השליחות הדידקטית לבין המחויבות למבנה ולסגנון. הדבר מתבטא ברישול מבני מודע של מארג העלילה, בד בבד עם הקפדה לשונית-סגנונית בלתי מתפשרת. התעלמותו המודעת מן הקונבנציות הספרותיות מציגה אותו כמי שדרגתו הרוחנית-אליטיסטית התירה לו התעלמות זו, לא בלי ששילם את מחירה: מיעוט קוראים.
כתב סיפורי מדע-בדיוני, שמהם עולה היטלטלות בין ייאוש לתקווה, וניכרת בהם השפעת האידיאליזם הפילוסופי של הפיזיקה המודרנית, הרואה ברוחניות את הממשות היחידה שבכוחה לשקם את העולם הפוסט-קטסטרופלי. חוזר כאן מוטיב מות המדען, המעוצב כארכיטיפ של האב הגדול, הבורא עולמות ומחריבם. הסיטואציות האוטוביוגרפיות של ה"פרט" בסיפוריו הן בבואה לבעיות הכלל. ההיאחזות באבות הארכיטיפיים של האומה ביצירתו היא, כמדומה, כמו ביצירתם של סופרים אחרים בני תקופתו, בבחינת פיצוי על היעדר דמויות ההורים.
היצירות שבחר לתרגם משקפות את תפישת עולמו ואת טעמו האמנותי: הרומן של א"מ רימרק "במערב אין כל חדש" (1929), "הרבי מבכרך" ו"לילות פירנצי" של היינה (1946), וכן מחזות מאת האבל, וולף, לאנגר, רולן, צווייג, אש, אנסקי, דירנמט ואחרים, שהועלו בתיאטרוני "אהל" ו"הבימה".
כתביו כונסו בארבעה כרכים בהוצאת "מחברות לספרות" (1965). על יצירתו זכה בפרס רמת גן (1957), בפרס ברנר (1965) ובפרס פיכמן (1968).
בשנת 2016 פרסם דן מירון בעיתון "הארץ" מאמר נרחב בשני חלקים על עבודתו של הורוביץ, שבו הגדיר את הורוביץ כגדול הסופרים המודרניסטים והחתרנים שכתבו בעברית.

ברזל, הלל. "מחזותיו של יעקב הורוביץ". "במה" 26 (79). 21-16, 27; כהן, ישראל. "על מקור יניקתו של יעקב הורוביץ". "מאזניים" מ' (3). 1975. 183-180; פרנקל-מדן, רחל. "במחשבה תחילה – הסיפור האידיאי ביצירת יעקב הורוביץ". תל אביב: פפירוס. 1989; שקד, גרשון. "יעקב הורוביץ – חוד החנית של המודרנה". "הסיפורת העברית 1880-1980" ג'. 38-32. מירון, דן. ״האיש שהיה מן המודרניסטים והחתרנים בסופרי דורו״, "הארץ" תרבות וספרות. 2.10.2016; מירון, דן. ״פרק שני ואחרון על יצירה יוצאת דופן בספרות העברית״. "הארץ" תרבות וספרות. 9.10.2016.

רחל פרנקל