סופר, משורר ומחזאי
נולד בעיר הראדץ-קראלובה, לשעבר באוסטרו-הונגריה, כיום צ'כיה. למד משפטים ומדע המדינה בפראג, ובהמשך ערך את השבועון הציוני "ז'ידובסקי ז'פראווי" והיה מזכיר הסיעה היהודית בבית הנבחרים הצ'כי. פעמיים נאלץ לגלות מארצו: לראשונה ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמלט ללונדון, ועבד שם לצד שר החוץ הצ'כי הגולה יאן מסריק. לאחר המלחמה חזר לצ'כיה, ונאלץ להימלט בשנית ב-1948 בשל ההשתלטות של הקומוניסטים על ארצו. ב-1949 הגיע לישראל. כאן התקבל לעבודה במשרד החוץ וכיהן כציר וכשגריר במדינות אחדות. עם פרישתו ממשרד החוץ ב-1977 הקדיש את כל זמנו לכתיבה.
עוד טרם מלחמת העולם השנייה יצאו לאור בפראג ספרי שירה פרי עטו: "אביב" (1933), "ספר הלילות" (1936) ו"מנגינות עבריות" (1936). האחרון אף זכה באחד הפרסים הספרותיים החשובים בצ'כיה. גם לאחר בריחתו ללונדון המשיך בכתיבת שירה, והפואמה שלו, "הכפר המת", המספרת על חורבן הכפר לידיצה בידי הנאצים, תורגמה למספר שפות. הרומן הראשון שלו, "שיר הרחמים", שנאסר לפרסום בצ'כיה על ידי הקומוניסטים, תורגם לעברית ויצא לאור בעם עובד, ב-1951. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בצ'כיה הודפסו כל ספריו מחדש, וב-1997, העניק לו נשיא צ'כיה, ואצלב האוול, אות הצטיינות על כתיבתו. קיבל תואר דוקטור לשם כבוד בתיאולוגיה מאוניברסיטת קרל בפראג, כהוקרה על תרגום ספרי "תהילים" ו"שיר השירים" לצ'כית מודרנית.
ספריו תורגמו לעברית מצ'כית, גרמנית ואנגלית. הרומן השני שלו, "בינת השכווי" (1975) יצא לאור בשוויץ בשפה הצ'כית, ודורג במקום הראשון במשאל רדיו אירופה החופשית על הספר הטוב ביותר לאותה השנה. הספר תורגם מאנגלית לעברית על ידי צבי ארד (1978), כבש את לב הקוראים בארץ, זכה לביקורות נלהבות ונדפס בכמה מהדורות, כולל הוצאה מחודשת עשור לאחר מותו של אביגדור, בשנת 2016, על ידי עם עובד.
במהלך חייו פרסם עשרות רומנים וקובצי סיפורים, שרק חלק מהם תורגם לעברית, בהם: "ליצני החצר" (1983), "מינואט" (1982), "רחוב ושמו ממילא" (1984), ו"כולם היו דודי" (1989). הספר "השען מסמטת המזלות", שאותו כתב ביחד עם אחיו גבריאל דגן (פסיכולוג, סופר ושחקן במה ידוע), ראה אור ב-1984, בתרגום מאנגלית של עופר גיא. בצד כתיבתו הספרותית הענפה כתב גם ספרי עיון, אחד מהם "קשה להיות צ'כי: שיחות עם יאן מסריק", שיצא במקור ב-1952 ותורגם ב-2000 לעברית על ידי רות בונדי.
למרות שהוא עצמו לא חווה את השואה, כל משפחתו, מלבד אחיו הצעיר גבריאל, נספו. חלק גדול מספריו הוקדש לנושא השואה ולמלחמת העולם השנייה. כך, למשל, בנובלה המצוינת "ליצני החצר", מסופר על קורותיהם של ארבעה אסירים יהודים במחנה השמדה נאצי, אשר כישרונם לשעשע את אורחיו של מפקד המחנה האכזרי מצילם מהכבשנים. הספר כתוב מנקודת מבטו של אחד מן ה"ליצנים", שנים לאחר האירועים. הספר עובד להצגה על ידי קבוצת התיאטרון הירושלמית "פסיק" ב-2007.
דגן בונה עלילות פשוטות למראית עין, אך הן כוללות תדיר מפנים מפתיעים, מעודנים, היוצרים פואנטות שנונות, המאירות את כל ההתרחשויות בסיפור באור חדש. סגנונו פשוט למראית עין, נקי מזיקוקי די נור לשוניים, חילוני ואפקטיבי מאוד, ומזכיר את סגנונם של כמה מהסופרים האוסטרו-הונגריים היהודיים שהתפרסמו בין שתי מלחמות העולם מזה, ואת סגנונם של גרשון שופמן, אהרן אפלפלד בסיפוריו האוסטרו-הונגריים ואידה פינק, מזה.
סיפוריו מאופיינים גם בעמדת מספר הומניסטית, סלחנית ואוהבת אדם, וזאת למרות הנושאים הקשים שבהם הוא מטפל, שנוגעים ב"לב המאפליה" של חוויית השואה.

גולן, ארנה. "'השען' מאת אביגדור דגן". "גבר, אשה, תעודת זהות: שאלות של זהות ביצירות מן הספרות העברית". תל "אביב": חורב. 2004. 212-202; מיכאליס, מרים ואסתר כדור. "'"בינת השכווי"' לאביגדור דגן". "עלי שיח" 11-10. 1981. 137-132; שקלובסקי, רחל. "בחיפוש אחר החיים הטובים: 35 ביקורות על ספרים". תל "אביב": ירון גולן. 1996. 137-132.

זהבה כספי ויגאל שוורץ

1