סופר ומסאי
נולד בפתח תקווה להורים שעלו ארצה מפולין כשנה לפני לידתו. קיבל בילדותו חינוך דתי, ולאחר מכן למד בגימנסיה "אחד העם" בעירו עד סוף הכיתה השישית. ב-1941 יצא לעזור בפרנסת המשפחה ועבד בין השאר כלוטש יהלומים וכרתך. בן שבע-עשרה התגייס לצבא הבריטי ושירת שלוש שנים בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, בעיקר באיטליה ובארצות השפלה. לאחר שחרורו התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים, ומסוף 1946 למד היסטוריה כללית, היסטוריה יהודית וכן סוציולוגיה ודמוגרפיה של עם ישראל. במלחמת העצמאות לחם בירושלים ובסביבותיה במסגרת החי"ש. ב-1951 סיים את לימודיו לקבלת תואר שני. באותה שנה הצטרף לקיבוץ עין החורש, שם עבד בפלחה ולאחר מכן בהוראה. ב-1955 עבר עם משפחתו לתל אביב. בשנים 1970-1956 היה חבר מערכת העיתון "למרחב" ופרסם בו את הטור האישי "לרוח היום". בשנים 1958-1960 שימש כתב "למרחב" בארצות הברית, ומ-1966 ועד 1968 כיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. מ-1971 ועד פרישתו לגימלאות היה חבר מערכת העיתון "מעריב", ופרסם בו את הטור האישי "הפרט הקטן".
יצירתו כוללת סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, מחזות ותסכיתים, מסות, כתבות, תיעוד ביוגרפי, רשמי מסע, תרגומים ותגובות פובליציסטיות. סיפורו הראשון, "צל העבר", פורסם בשבועון "הגלגל" בנובמבר 1945, עוד בהיותו חייל בצבא הבריטי. ב-1948 נדפס סיפורו השני "הוא היה מוזר", ומאז ואילך פרסם בסדירות סיפורים קצרים העוסקים בעיקר במעגלי חייו – הילדות במושבה על טיפוסיה השונים, ימי הבריגדה, מלחמת העצמאות והחיים בקיבוץ. ב-1953 הופיע ספרו הראשון, הרומן "החשבון והנפש" (ספרית פועלים), המתאר את אכזבתו של לוחם ומפקד במלחמת העצמאות מצביונה של מדינת ישראל הצעירה. בעקבות זאת הוא גולה לפריז ומגיע אל סיפה של החלטה לרדת מן הארץ, אך הספר נחתם באישור מחודש למחויבותו לחיים של פעילות ומעורבות במדינת ישראל. בספרו השני, "שש כנפיים לאחד" (1954), שאף הומחז בידי המחבר והוצג בתיאטרון "הבימה" (1958), מתמודד ברטוב עם פרשת העלייה ההמונית כפי שהיא מתממשת בשכונה ירושלמית שתושביה הערבים נטשו אותה ועולים חדשים, יוצאי עדות וארצות שונות, המתגבשים בסופו של דבר לכלל קהילה אחת, קבעו בה את מושבם. שני ספרים אלה מבשרים את נושא-העל העתיד לאפיין את כל סוגי כתיבתו – בחינת התהליכים המרכזיים שעברו על הארץ ויושביה במאה העשרים, מתוך הזדהות עמוקה עם המעשה הציוני על גלגוליו השונים.
מאז שנות החמישים נחשב ברטוב לאחד המספרים המובהקים של דורו ונכלל באנתולוגיה הייצוגית שלהם, "דור בארץ" (1958). בלב יצירתו ניצבים ארבעה רומנים אחרים, המצטרפים לפרשת חיים שלמה, מילדות ועד זקנה, של גיבור אחד שקורות חייו חופפות במידה רבה את אלה של המחבר, גם אם שמותיו משתנים מספר לספר. "של מי אתה ילד" (1970) מוקדש לתיאור שנות הילדות במושבה בחיק המשפחה ובאווירה דתית-מסורתית; "רגל אחת בחוץ" (1994) מתמקד בשנות הנעורים, מגיל בר-מצווה עד הגיוס לצבא הבריטי ומציג תהייה-בדיעבד, שאליה מתלווה חשבון נפש נוקב באשר לעוצמת תגובתו של היישוב הארץ-ישראלי לשואה בעת התרחשותה; "פצעי בגרות" (1965) מספר על שנות שירותו בבריגדה, ובמרכזו הפגישה המהממת עם ניצולי השואה על אדמת אירופה; לעומתו, "מתום עד תום" (2003) מספר את קורותיו של חייל הבריגדה המשוחרר בימי מלחמת העצמאות ולאחריה, ומתמקד ביחסיו העמוקים והמיוסרים עם בת-זוגו על פני יובל שנים. מעבר לפרישת פרשת החיים האישית משמשים רומנים אלה זירה לבחינת שאלות של זהות אישית וקיבוצית, ובמיוחד ניכרת בהם נטייה להפריך את הדימוי המקובל של הצבר המיתולוגי המנותק, כביכול, מעולמם של אבותיו.
התהייה על סבכי הזהות היהודית-ישראלית מצויה בתשתיתם של רומנים נוספים של ברטוב החסרים יסוד אוטוביוגרפי גלוי. "הבדאי" (1975) מתאר דמות זיקית מתעתעת של נער יהודי מגרמניה, פליט שואה המאמץ לו תחילה זהות צרפתית, לאחר מכן זהות ארץ-ישראלית שורשית, ולבסוף שב להיות מעין יהודי נודד בדרכי אירופה; "באמצע הרומן" (1984) מגולל את פרשת חייו של סופר שמת באמצעות תיאור ניסיונותיו של בנו לצרף ולערוך את קטעי הרומן הבלתי-גמור שהותיר אחריו, ובתוך כך נפרשת היסטוריה רב-דורית של משפחה יהודית מסועפת ועמוסה במתחים פנימיים; "זה אישל מדבר" (1990) מתווה דיוקן סרקסטי של הזירה הפוליטית הישראלית מנקודת מבטו של עסקן זוטר, שאיבד את זהותו האותנטית ככל שהוא מסתבך ברשתות התככים ובמשחקי המסכות.
ואכן, מבין הסופרים בני דור תש"ח ברטוב היה הנחרץ ביותר בהתנגדותו לדימוי הילידי השטוח שיוחס להם ולחבריהם. במסות כגון "הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה" ו"סַבָּל נושא ראי", שכונסו בספרו "אני לא הצבר המיתולוגי" (1995), הוא מתקומם בחריפות נגד הדרך שבה מתואר הצבר כמנוער כביכול מזיקה ליהדות וכאדיש לחורבנה של יהדות אירופה. את ההבחנה הסטריאוטיפית שנשתגרה בין "יהודים ישנים" לבין "עברים חדשים" הוא מתאר כאבסורד גמור, וכנגד זאת הוא מדגיש את עוצמתו של רצף הדורות היהודי ואת משקלו הנכבד של המרכיב היהודי השורשי בזהותו שלו ובזהותם של בני דורו. סוגיה סבוכה זו מומחשת בצורה ממצה בספרו "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" (2006), המתעד את קורותיה הייחודיות-אך-ייצוגיות של משפחה יהודית-ציונית מקובנה. האב והאם נלכדים בגטו וממלאים בו תפקידי הנהגה, ואילו שני בניהם הגדולים נחלצים ועולים ארצה ולימים נמנים עם לוחמי מלחמת העצמאות, שבמהלכה נופל אחד מהם, חברו של ברטוב, בקרבות הנגב. הבן הצעיר עובר עם הוריו את אימי השואה, הם יוצאים ממנה חיים, עולים ארצה, ואף הוא נלחם במלחמת העצמאות.
ספר זה נמנה עם יצירותיו הלא-בדיוניות של ברטוב, הכוללות בעיקר ספרים תיעודיים-עיתונאיים על פרקים שונים בחייו ובמסעותיו: "ארבעה ישראלים וכל אמריקה" (1961), לקט כתבות משנות שהותו בארצות-הברית; "ישראלים בחצר סנט ג'יימס" (1970), רשמי השליחות הדיפלומטית בלונדון; "יריד במוסקבה" (1988), חוויית הפגישה עם יהודי ברית המועצות, בעיקר עם מסורבי העלייה, במהלך שליחות ליריד ספרים בינלאומי. אליהם יש לצרף את "דדו: 48 שנה ועוד 20 יום" (1978; מהדורה מורחבת ב-2002), ביוגרפיה מחקרית רבת-היקף של רב-אלוף דוד אלעזר, שכמחציתה מוקדשת לתיעוד מדוקדק של מהלכי מלחמת יום הכיפורים בכלל ושל הרמטכ"ל דאז בפרט.
בין שני האגפים ביצירתו של ברטוב, הבדיוני והתיעודי, קיימות נקודות דמיון רבות. כשם שבספריו התיעודיים ניכר כוח עיצוב אמנותי וכישרון של מספֵּר מובהק, כך מצויים בחטיבה הבדיונית-לכאורה חלקים אוטוביוגרפיים בלתי מוסווים, למשל בסיפורים ""יהודי קטן"" ("יהודי קטן", 1980) ו"קריאה עיוורת" ("לב שפוך", 1991), המוקדשים לתיאור דמויותיהם של הורי המחבר. גם בארבעת הרומנים האוטוביוגרפיים, לוז יצירתו, ניכר לעיתים שרק צעיף הסוואה דק חוצץ בין הדמויות והאירועים הספרותיים לבין הדברים כהווייתם.
יצירתו הסיפורית של ברטוב היא ריאליסטית מובהקת, והשאיפה לעצב מציאות מהימנה, רבת-דמויות ועשירה בפרטים היא אחת מתכונות היסוד שלה. הרומנים שלו מתאפיינים בתחבולות מבנה, בדרכי עיצוב ומסירה סיפורית מגוונות ומתוחכמות תוך כדי משחקים בין ספרות לחיים, כגון: עריכת רומן במתכונת של חידה בלשית ("הבדאי", 1975); עיצוב רומן כסדרת מונולוגים המושמעים בפני פסיכולוג ("זה אישל מדבר"); הרצאת תולדותיו של גיבור כאוסף של פרגמנטים משוחזרים מתוך רומן בלתי גמור, תוך כדי תיעוד תהליך השחזור עצמו ("באמצע הרומן"); דילוג בין פרספקטיבות סיפוריות שונות, זו של הילד החווה וזו של המבוגר המתבונן בו ממרחק השנים ("רגל אחת בחוץ"), ועוד. כן רווחת בכתיבתו הנטייה להציג זימוני מקרים מפתיעים, מפליאים וגורליים, אך זאת כחלק מתפישה מושרשת ש"המציאות עולה על כל דמיון", ובלא כל רצון לחרוג מסגנון כתיבה ריאליסטי.
ב-2013 פרסם ברטוב את הקובץ קריאה עיוורת בו נאספו סיפורים שנכתבו לאורך כל דרכו של ברטוב. הספר הוא מנעד שמייצג את המניפה הרחבה שקיימת ביצירתו של ברטוב. בספר יש סיפורי ילדות, סיפורים מהבריגדה, אך גם סיפור בלשי.
בשנת 2015 פרסם אבנר הולצמן את הספר מפתח הלב-אמנות הסיפור של חנוך ברטוב שמוקדש כולו ליצירתו של ברטוב.
על יצירתו זכה בפרסים רבים, ובהם פרס ביאליק לספרות יפה (1985) על "באמצע הרומן", ופרס ישראל לשנת 2010. ספריו וספוריו תורגמו לכמה שפות אירופיות וכן לסינית וקוריאנית.
ב-2016 נפטר ברטוב.

בצלאל, יצחק. "הסיפור האחד". "הכל כתוב בספר". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1969. 59-64; ברזל, הלל. "מבוא לסיפורי חנוך ברטוב".
"שבעה מספרים" .ירושלים: משרד החינוך והתרבות. 1973. 287-277; גולן, ארנה. "ריאליזם ועמעומו. יחידה 3: 'דוברין האדם מאת חנוך
ברטוב"'. "בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי". רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1984. 205-145; גלבוע, מנוחה. פצעי זהות:
עיונים ביצירת חנוך ברטוב. תל אביב: פפירוס. 1988; גרץ, נורית. ""הציונות", הקיבוץ והעיירה: המאבק על נפשם של העולים החדשים
בספרו של חנוך ברטוב '"שש כנפיים לאחד""'. "מקהלה אחרת". תל אביב: עם עובד. 2004. 137-121; הולצמן, אבנר. "ויהי בימי מות
אוסישקין". "מפת דרכים: סיפורת עברית כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005. 149-144; ויס, הלל. ""פצעי בגרות"". "דיוקן הלוחם" .
רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. 1975. 169-164; לאור, דן. "העלייה ההמונית כתוכן ונושא בספרות העברית בשנות המדינה הראשונות".
"הציונות" י"ד. 1989. 175-161; מיכלי, בנימין יצחק. "חנוך ברטוב: המספר כרפורטר". "דמויות וצדודיות". תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
1971. 67-56; שקד, גרשון. "נובלות חונכוּת: חנוך ברטוב". "הסיפורת העברית 1980-1880" כרך ד. 1993. 87-81.

אבנר הולצמן