משורר, סופר ומתרגם
נולד בעיר תֵיטְוַאן בצפון מרוקו. עלה לארץ ב-1972, ואז שונה שמו ממואיז למשה. בשנים האחרונות לחייו חזר לשם מואיז. למד פיזיקה, מתמטיקה, ספרות אנגלית ולימודים ספרדיים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטה העברית בירושלים. עסק ברפואה טבעית ובהנהלת חשבונות.
שיריו הראשונים התפרסמו בעיתון "במחנה" ב-1979, בעת שירותו הצבאי. בשנות השמונים פרסם שירים בכתבי עת ובעיתונים, והיה ממייסדי ועורכי "מראות", כתב עת ירושלמי לספרות (1981-1986). ספרו הראשון שראה אור הוא הרומן "תקרא אותי!" (הר ואש, 1993), אך הספר שזכה לתהודה היה ספר השירים "קינת המהגר: דיוקן עצמי של המשורר בראי המשפחה" (הוצאת ירון גולן, 1994). חלק משירי הספר התפרסמו ב"הארץ", והספר אף תורגם לאנגלית (2001).
שיריו נכללו באנתולוגיה לספרות מזרחית "מאה שנים מאה יוצרים" שערך סמי שלום שטרית (1999). הוא מחלוצי הכתיבה הספרותית העברית באינטרנט ומראשוני הסופרים הכותבים ב"בלוג" ברשת. בשל אי-הצלחתו לפרסם את ספריו בהוצאות הגדולות, נעזר בטכנולוגיות מתקדמות באינטרנט, המאפשרות להדפיס ספרים על פי הזמנת הקוראים.
כתיבתו מרכזית בשירה המזרחית המודעת, היונקת משירתו של ארז ביטון, ושנמשכה אצל משוררים כברכה סרי, סמי שלום שטרית, ויקי שירן, אסתר שקלים, מתי שמואלוף, ובמידות אחרות אצל רוני סומק, אמירה הס, מירי בן-שמחון, יוסף עוזר ואחרים. לשירה זו תפקיד חשוב בעיצוב הזהות המזרחית החדשה בישראל. נוסף לכך, הוא מתכתב עם מסורת הכתיבה הביטניקית האמריקנית, עם שירתו של צ'רלס בוקובסקי ועם השירה הערבית בתרגומיה לעברית.
בשירתו בולטת מחאה הן על היחס בארץ ליהודי מרוקו וליהודי המזרח בכלל, והן על אי-התקבלותם של יוצרים מזרחיים על ידי הממסד הספרותי, שהוא מגדירו "אשכנזי". נוסף על כך, יצירתו מתאפיינת גם כקינה בעלת מאפיינים אישיים, משפחתיים וקהילתיים, על גורל תרבותם של יהודי ספרד ומרוקו, ובעיקר יהודי תיטואן וטנג'יר, שדיברו בעבר ספרדית-יהודית. בכתיבתו יש ניסיון למתוח חוטי זיכרון אלטרנטיביים לאלה הציוניים-ישראליים דרך העבר היהודי-ספרדי – למשל ב"לוסנה" (2002), יצירתו הפרוזאית החשובה ביותר – ודרך התרבות המרוקנית על יחסי היהודים-מוסלמים בה, ומתוך כך הוא בוחן את מקומו בזהות היהודית, הספרדית והאנושית.
שירים רבים שלו מתעדים את קשריו עם עורכים ומו"לים ואת סירוביהם. בשירה אישית חשופה מתוארות חוויות של התעללות פיזית בילדות ("מסכת מכות", 2005), ובכתיבתו הפרוזאית עסק באופן גלוי במיניות. מכלול יצירתו פוסט-מודרניסטי באופיו – אופייניים לו טשטוש הגבולות בין הסוגות השונות, קפיצות של זמן ומקום ועירוב מכוון בין הכותב לדמויותיו.
חלק מיצירותיו תורגמו לכמה שפות אירופיות (בהן "מפתחות לתטואן", 1999, ו"לוסנה", 2002, שתורגמו לספרדית ב-2000 וב-2005, בהתאמה) וכן לסינית. כמו כן תרגם מספרדית ומאנגלית, בין השאר משירתם של צ'רלס בוקובסקי, פבלו נרודה וטהר בן ג'לון, ומהפרוזה של אדמונד ז'אבס ואחרים. כמה מיצירותיו המקוריות כתב בספרדית, שפת אמו, ובאנגלית, והן פורסמו בכתבי עת בספרד ובארצות הברית. עוד מספריו: "הספר הבא", סיפורים (1997); "שירת סוף העולם", שירה (1999); "מפתחות לתטואן", רומן (1999); "לחם החלום", שירה (2000); "משקל הדיו", שירה (2001); "מסכת מכות", שירה (2005); "בשערי טנג'יר", רומן (2006); "השתלה", נובלה (2006); "קראתיך בשם", שירה (2006); "שפת הים", שירה (2011); דרזדן יכולה לחכות, פרוזה (2012); "שפת הים", שירה (2013); "קצרה הדרך", שירה (2014); "השקט יכה", שירה (2016); "הגולם משבדיה", פרוזה (2020); "בארץ המהגרים", שירה (2020)
זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2008) ובפרס עמיחי לשירה (2012).

גרשי, נעמה. "איפה אפשר למצוא היום את תטואן". "הארץ" ספרים. 28.2.2007. 18; וייסמן, ענת. "קל, לי, קל לי, קל לי, קלי, מאוד לכתוב". "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת. 24.11.2006. 27; זך, נתן. "אני מאד כועס עליכם". "הד החינוך" 74 (10-11). יוני-יולי 2000. 37; סומק, רוני. "כבוד הלחם וההצדעה לחלום". "עתון 77" 229. מרץ 1999. 7; שמואלוף, מתי. "ההגירה אתמול, היום ומחר". "אפיריון" 97. יולי 2006. 6-3.
אלמוג בהר