סופר ועיתונאי
נולד וגדל בשכונת התקווה בתל אביב. בבגרותו ניהל את המסעדה של משפחתו בשכונה. בשנים 1996-1993 למד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. לאחר כמה שנים של עיסוק בתיאטרון החליט לפנות לכתיבה, תחילה כתיבה עיתונאית. בשנים 2006-2004 פרסם טור שבועי בשם ""בסמטאות"" במקומון "העיר" (אסופה של הטורים הללו ראתה אור בספר "בסמטאות", 2008). כן פרסם מאמרים וסיפורים קצרים במגזינים ובעיתונים.
ספרו הראשון "הירח ירוק בוואדי" (עם עובד, 2000) השתלב בגל היצירה של בני הדור השני והשלישי לעדות המזרח (סמי ברדוגו, קובי אוז, דורית רביניאן), שמשך תשומת לב בשנות התשעים. כמוהם הוא בוחן את הלבטים המעסיקים בני מהגרים בכלל, וכן את הקונפליקט בין הצורך בהיטמעות בחברה האשכנזית לבין שימור הזהות המקורית. יצירותיו מעוצבות במתכונת של רומן התבגרות ושל סיפור משפחה ונסמכות בחלקן על חומרים אוטוביוגרפיים.
"הירח ירוק בוואדי" מגולל בגוף ראשון את סיפורו של מוסא, ילד הגדל בשכונת התקווה בשנות השבעים. הרומן מלווה את הגיבור-המספר בחוויות ההתבגרות הטראומטיות שלו: התמודדות עם המשפחה ועם ההתבגרות המינית, לצד חיפוש השתייכות. דרך נקודת המבט של הילד-נער מצטיירת המציאות של השכונה המזרחית על האלימות, העוני ומצוקות היומיום.
ב"פרא אציל" (2003), הוקצנו החומרים שהרכיבו את הרומן הקודם: סכסוך בין ההורים הופך לכדור שלג הגורר תוצאות טרגיות כמו גילוי עריות ורצח. בשני הרומנים נפרש סיפור התבגרותן של דמויות, שהן "תבנית נוף מולדתן", אך גם חיצוניות וזרות, דבר המאפשר התבוננות חדה וביקורתית על השכונה ועל חייהם של המזרחיים בישראל.
ברומן השלישי "אמא מתגעגעת למילים" (2006) בחר בוסי לפצל את הקול המספר ולכתוב רומן רב-קולי. כאן מתערבים זה בזה קולותיהם של הגיבור עובדיה, בחור מזרחי המבקש למרוד בהוריו ובזהותו הישראלית והמזרחית ונוסע "לעשות עסקים" בגרמניה; נזימה, אימו הכנועה ומלאת החמלה, והאב רחמים, הגוזר על אשתו חיים של אסירה בביתה וחש נבגד על ידי בנו, המבקש להיטמע בחברה האשכנזית. סיפור חייו של עובדיה משקף את הלחץ החברתי והממסדי להיטמע בחברה האשכנזית תוך הדחקת הזהות המזרחית, ואת ההשלכות הקשות של נטישת הזהות המקורית, כמו שנאה עצמית וניכור מהמשפחה הגרעינית ומתרבותה. סיפור התפרקותה של המשפחה ב"אמא מתגעגעת למילים" יכול להתפרש גם כמקביל לסיפור התפוררותו של הנרטיב הציוני, כפי שציינה שבא סלהוב (2006).
ריבוי הקולות ברומן פורש לפני הקוראים את הפרספקטיבות השונות ביחס לבעיות אלה: נקודת המבט של דור ההורים לעומת דור הבנים ושל דור המהגרים לעומת דור הילידים, וכן נקודת המבט הנשית לעומת הגברית. בוסי מתמודד כאן באופן שכלתני וכמעט מניפסטי עם תחושות של קיפוח ואפליה שאותן חווים מזרחיים בחברה הישראלית, ועם שאלת הזהות המזרחית. מבחינה זו מבטא הרומן חריגה מ"פולקלוריזם" – מאפיין שייחסה לו הביקורת הספרות – ומעבר לקול ביקורתי יותר על חלקה של החברה הישראלית בקשיי הזהות של המזרחיים.
יצירתו של בוסי התקבלה בביקורת בצורות שונות: חלק מהמבקרים הציגו את כתיבתו, ובעיקר את הרומן הראשון, ככתיבה חיה וכנה של קול חדש וחיוני; אחרים שיבחו את הלשון החדשה שבספריו, לשון חיה, צבעונית והומוריסטית, המערבת משלבים שונים וכורכת יחד לשון עממית, סלנגית, עם לשון גבוהה. עם זאת, מבקרים אחדים איתרו בספריו נטייה לכתיבה סטריאוטיפית ולפולקלוריזם. ספרו, "חלומות מזכוכית", ראה אור ב-2011.
בוסי זכה בפרסים על יצירתו: הפרס לסיפורת חדשה של עם עובד (2000, על ספרו "הירח ירוק בוואדי"); פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2005); והיה אחד מחמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר על "פרא אציל" (2004). ספריו היו רבי-מכר ותורגמו לאנגלית.

מוצ'ניק, מלכה. "לשון ה'דרומים' כפי שמשתקפת מכתיבתו של דודו בוסי". "חלקת לשון" 35. 2004. 19-5; סלהוב, שבא. "הבית שאליו אי-אפשר לחזור / נזימה, נזימה". "הכיוון מזרח" 13. 2006. 97-94; עלון, קציעה ודליה מרקוביץ'. "ילדה שחורה, "פרא אציל" ועבריין צעצוע: הגיבורים החדשים של הספרות העברית?". "הכיוון מזרח" 8. 2004. 10-8; שלום שטרית, סמי. "כמו ספינות תקועות על שרטון". "הארץ" ספרים. 7.3.2001. 1, 13.

חן שטרס