משורר בשפה היידיש
יליד ורשה, למד בחדר ובישיבה. החל לפרסם בראשית שנות ה-30. חבר לחוגים קומוניסטים, והחל לכתוב שירה פרולטרית. ב-1932 הופיע בוורשה ספרו הראשון, "אין אומרו פון טעג" (בסער הימים). בשנים 1939-1937 שהה בפריז כמהגר בלתי חוקי. עם פרוץ מלחמת העולם השניה נמלט לברית המועצות, שם המשיך את פעילותו הספרותית. ב-1948 חזר לפולין, והיה אחד מהדמויות הבולטות בזירה של ספרות יידיש שם לאחר מלחמת העולם השניה. ממפעליו: ערך את האנתולוגיה "דאָס ליד איז געבליבן" (השיר נותר, ורשה, 1951), שבה נתפרסמו לראשונה יצירות מן המחנות והגטאות של סופרי יידיש אשר נספו בשואה.
ב-1956 יצא מפולין לביקור בישראל. ישב תקופה קצרה באירופה, ולאחר מכן התאזרח בארץ. שירים שכתב באותה עת משקפים את המשבר האידאולוגי החריף שחווה עקב גירוש היהודים מפולין בידי שלטון גומולקה באותן שנים. התפנית האידאולוגית של הלר עוררה פולמוס בעולמה של ספרות יידיש. בין השאר הוא הותקף בידי יעקב גלטשטיין, הבכיר בקרב משוררי יידיש באמריקה, אשר ערער על תקפותו של אותו חשבון נפש, וקרא להלר לחדול מלכתוב.
הקבצים הראשונים שהוציא בישראל משקפים את ניסיונו לברוא את עצמו מחדש כמשורר יהודי, ולהתנער מן הנדבך האידאולוגי-מרקסיסטי בכתיבתו. המחזור "ביים ראנד" (בשוליים, 1957) כולל מבחר משיריו הקודמים לצד שירים שטרם פורסמו, תוך ניסיון להעמיד בחזית את העיסוק בזהות יהודית ובגורל העם היהודי. "נייע לידער" (שירים חדשים, 1964), אוסף שיריו הראשון אשר נכתבו בישראל הוא אולי חשבון הנפש הנוקב והמורכב ביותר של האליטה היהודית אשר הוגלתה מפולין הקומוניסטית בעליית גומולקה. חלק מהשירים בספריו המאוחרים כדוגמת "דאָס צוגעזאָגטע וואָרט" (המילה המובטחת, תל אביב, 1980) משמרים את אותה איכות יחודית של חשבון נפש אינטימי.
ב-1995 ערכו הבמאי נדב לויתן ואשתו הזמרת חוה אלברשטיין סרט תעודי על ספרות יידיש בישראל, "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר" (1995), ובו נועד להלר תפקיד מרכזי. אלברשטיין הלחינה כמה משיריו וביצעה אותם בתקליטיה. תרגומים לשיריו של הלר הופיעו בכתבי עת ספרותיים שונים, ובהם "מאזניים" ו"עיתון 77".

חלמיש, מרדכי חלמיש. "יידיש בישראל: על סופרים, משוררים, אמנים". תל-אביב: עקד. 1990. 114-88; ינסוביץ', יצחק. "המשורר בינם הלר". "מאזניים" נ' (5-6). 412-408.
עופר דינס