משוררת וסופרת
נולדה במחנה עקורים בקפריסין, עלתה לארץ בגיל עשרה ימים עם הוריה יוצאי רוסיה. ב-1975 הקימה וניהלה את הגלריה "נינווה" ברחוב גורדון בתל אביב, ואירגנה שם ערבי ספרות. עבדה במשרד הבינוי והשיכון, שם שימשה יועצת ל"ועדה לשילוב אמנות בבנייה".
ספרה הראשון, "שעת ילדה" (עכשיו, 1965), ראה אור כשהיתה בת שבע-עשרה. הדוברת בשירים היא ילדה-אישה הערה לרחשיה הפנימיים ולאותות העולם. השירים חושניים ומלאי דמיון ואהבת חיים, ויש בהם יסוד חידתי שאינו מתפענח עד תום. השפה דחוסה מאוד, רוויה במטפורות ובצירופים מפתיעים. בספרה השני, "יבשת שבורה" (1973), ניכר שינוי סגנוני. השפה דיבורית יותר, יש חזרות על מילים, לעתים אף על שורות שלמות. הדמות העולה בשירים היא מאופקת יותר, והאיפוק נושא מחיר בצדו. בשירה "ציפור נכה", למשל, היא כותבת: "הָאֶגְרוֹף שֶׁלִּי הוּא צְעָקָה כָּל-כָּךְ קְטַנָּה/ מִי יָכוֹל לָדַעַת שֶׁצִּיפּוֹר מֵתָה/ נָחָה בִּגְרוֹנִי/ שָׁנִים". בחלק מהשירים מתואר גרעין של אני רגיש ועתיר דמיון, שסבל וסובל מחשיפת יתר לעולם ומדיכוי של הבערה הפנימית. ה"דבר" מוביל לכעס ולדיאלוג תוכחה עם אלוהים ועם האמונה.
החל בספרה השלישי, "מרחק" (1981), ניכרת בכתיבתה קרבה גדלה והולכת לשירי הייקו. רוב השירים קצרים ואינם כוללים יותר מבית אחד. התחביר משובש במתכוון, ואין כמעט שימוש בסימני פיסוק. ההקשר בין משפטים, ולפעמים בין מילים, אינו ניתן באופן מפורש, והקורא מבצע פעולות של חיבור ופענוח לאחור. היחס החושני אל העולם ניכר גם כאן, ובחלק מהשירים המאוחרים בולט היסוד הביוגרפי.
בקבצים "חישוקים" (1987) ו"התרה" (1989) קיים מיקוד גדול יותר בנושאים המופיעים גם בספרים הקודמים: אהבה, בדידות, אינטימיות או היעדרה. חלק מהשירים קצרצרים, בנויים ממשפט אחד ארוך, כמעט בלי סימני פיסוק. בצד אלה מופיעים גם שירים בעלי אופי נרטיבי, המתארים סדרה של אירועים ופניות של הדוברת לנמענים ספציפיים.
בספרים אלה ניכרים יסודות חסידיים. באחד השירים מקבל היחס לאלוהים אופי של תחרות, כאשר הדוברת פונה אל אהוב, חסיד ברסלב שלהט האמונה בוער בו ומאיים לתפוש את מקום האהבה, ומבקשת-דורשת: "אַל תַּכְחִישׁ אוֹתִי" (""התרה"", מתוך הספר "התרה").
ספר שיריה "אפריל יהודי" (2004) הוא ספר וירטואלי, שפורסם באתר האינטרנט שלה. השירים בספר נוטים להיצמד לסיטואציות קונקרטיות, והם לרוב בעלי אופי נרטיבי. בחלקם הדוברת מנהלת כעין דיאלוגים עם דמויות מעולמה בעבר ובהווה: אמה, בתה, אהוב נשכח ואחרים. בשנים האחרונות היא כותבת גם פרוזה, ומפרסמת רשימות בבלוג שלה "חישוקים". בשם העט אלינועם שלו כתבה את המונודרמה "מקל של קינמון", שהועלתה בביצועה כהצגת יחיד על בימת "תיאטרונטו" בתיאטרון נווה צדק (1991). זהו מונולוג של גבר, המתאר את יחסיו הנפתלים עם שלוש נשים. ב-2012, לאחר שתיקה שנמשכה כשני עשורים (מלבד פרסומים בודדים בכתבי עת, ואולי הבולט מביניהם כתב העת "דקה" שפתח את גיליונו החמישי, ב-2009, עם שמונה משיריה), יצא לאור ספרה "פחות מאמת אין טעם לכתוב". הספר התקבל באהדה רבה על ידי קהל הקוראים והביקורת. הספר נפתח במילים: "קוֹרְאִים לִי Apfel כְּמוֹ לְרֹאשׁ הַתְּנוּעָה הַנֵּאוֹ-נָאצִית בְּסַקְסוֹנְיָה/ נָזְפוּ בִּי פַּעַם בְּפוּמְבִּי שֶׁלֹּא עִבְרַתִּי אֶת הַשֵּׁם/ אָבִי הָיָה פּוֹלָנִי אִמִּי נוֹלְדָה בְּרוֹמַנְיָה סָבָתִי בְּרוּסְיָה… יְהוּדִיָּה לֹא צְרִיכָה לַחְשׁוֹב עַל סֶקְס כְּדֵי לְקַבֵּל כְּאֵב רֹאשׁ". פתיחה זו מסמנת את אחת המגמות הבולטות בספר: כתיבה כמעט פרוזאית הנוטה לטון אירוני מחויך.
ב-2017 יצא לאור ספרה "תדמייני שאת כוכבת". ספר זה שהוא אוטוביוגרפיה בשירים, זכה לשבחי הביקורת והוכתר על ידי אלי הירש כ״ספר השירה הטוב ביותר לשנת תשע״ז".
שיריה תורגמו לכמה שפות אירופיות והופיעו באנתולוגיות בארץ ובעולם. זכתה בפרס קוגל לשירה (1982) ופעמיים בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1987, 2013). ב-2012 זכה סיפורה "פרטים אישיים" במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר השנתית של עיתון "הארץ". זכתה בפרס רמת גן לספרות (2014), פרס ליצירה ספרותית מטעם הקרן ע״ש לייב ורחל גולדברג על ספרה תדמייני שאת כוכבת (2016) ובפרס משרד התרבות והספורט ע״ש אריק איינשטיין לאמנים ותיקים (2018).
ב-2020 יצא לאור ספרה האחרון עד כה "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים" בהוצאת פטל. הספר זכה בפרס נשיא המדינה לשירה ע"ש נחמה ריבלין.
הירש, אלי. ""פחות מאמת אין טעם לכתוב"". "ידיעות אחרונות" ספרות. 25.1.2013; לאור, יצחק. "שולמית אפפל, טוב שחזרת". "הארץ" ספרים. 19.2.2013; משמר, תמר. "'"מרחק", שירים"'. "עתון 77" 29. 1981. 54-55; שניר, לאה. "אהבה מותרת". "דבר". 23.9.1990. 20.

נעמי ברנשטיין