משורר וסופר
נולד בתל אביב, דור שלישי בארץ. סבו, רבי חיים מבורת, עלה בילדותו ארצה מתימן בשלהי המאה התשע-עשרה והיה ממניחי היסוד לשכונת כרם התימנים בתל אביב. אביו היה חזן, שלימד אותו את לשון הפיוטים והסליחות. למד בבית הספר היסודי הדתי בנווה צדק ובבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", וב-1948 התגייס עם הכשרתו לפלמ"ח. עם תום מלחמת העצמאות יצא עם חבריו להתיישבות בקיבוץ תל גזר. ב-1950, לאחר התפרקותה של הקבוצה ונטישת המקום, חזר לתל אביב והתנסה בעבודות שונות. בשנים 1957-1956 למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך, במשך ארבעים ושמונה שנים, לימד ספרות בבתי ספר תיכוניים. רעייתו היא הסופרת רות אלמוג.
יצירתו כוללת שירים, מחזה, סיפורים קצרים, רומנים ורשימות ספרותיות. שירו הראשון בדפוס, "לתל גזר העזובה, באהבה", התפרסם ב"דבר" (1953). בספר שיריו הראשון, "אביב עצבת ביהודה" (ספרית פועלים, 1956), ניכרות השפעותיהן של שירת ביאליק ושירת המודרניזם "הארץ"-ישראלי של שנות השלושים והארבעים, בעיקר של שלונסקי. השפעות אלה מתגלות במיזוג בין האישי ללאומי, בסער הסוציאליסטי, בהזדהות עם סבל העמלים ובנאמנות לחריזה סדורה ושקולה. עם זאת מופיעים בספר נושאים וחוויות יסוד שונים מאלה של משוררי המודרניזם "הארץ"-ישראלי, שיפותחו בעתיד בשיריו ובסיפוריו: חוויות הילדות בדרום תל אביב; הקרע בין תחושת השייכות לבית אבא הדתי והקפדן ובין המשיכה לעולם החילוני; טראומת התפרקות קבוצת תל גזר; ובעיקר מחאה על עליבותם של החיים ואמונה בכוחה של השירה לברוא עולם יפה יותר: "בְּעוׂלָמִי זֶה וּמוּל שָׁמַיִים אֵלֶּה/ שֶׁכּוׂכָבִים בָּהֶם רַבִּים הֵם מִנֵּי סְפוׂר/ אוׂמֵר אֲנִי שִׁירָה עַל מְאוׂרוׂת כָּבִים/ וְעַל יַלְדֵּי עִירִי מְחֻסְפְּסֵי הַכְּפוׂר.// לֶחֶם אֵין לִי בְּחַדְרִי וְשִיׁר אֲנִי שׁוׂמֵעַ".
ספרי שיריו הבאים, "הצדעה לישראל" (1977) ו"הילטון ירושלים" (1979), הציגו פואטיקה חדשה ברוח התמורות שהתחוללו בשירה העברית בשנות החמישים. אמנם הוא לא השתייך לחבורת "לקראת", אך היה קרוב ברוחו לזך, לעמיחי ולאבידן. בספרים אלה מופיעות תכונות חדשות: הנמכת הפאתוס, בתים ארוכים רחבי טורים בריתמוס חופשי, שימוש בהומור, שמקורו בצירופים מפתיעים של שפה גבוהה ונמוכה, ויצירת עימותים בין פרטים השייכים לשדות משמעות רחוקים, הניכרים גם בשמות ספרי שיריו: "למנצח על מות שחקן כדורגל" (1981) ו"רקויאם לזונה" (1983).
גם דיוקן הדובר השירי משתנה: במקום נביא הזעם או הפייטן בא דובר ששירתו אוטוביוגרפית, ועם זאת מבטו מופנה תמיד החוצה, אל החברה ואל המקום שבהם הוא חי. הלהט הסוציאליסטי מתחלף בסאטירה על דמות החברה הישראלית, ובמחאה על עלבונם של האנשים הקטנים הנשחקים תחת גלגלי הביורוקרטיה וגחמות השלטון: "נֶעֶלְמוּ הַחֲמוׂרִים מִן הָאָרֶץ הַזּׂאת/ מֵתָה שִׁקְמָה אָבְלוּ עֲצֵי שָׂדֶה/ הֶהָרִים לׂא יִרְקְדוּ/ הַגְבָעוׂת לׂא יִמְחֲאוּ כַּף/ חָלַף אָבִיב כָּלָה קַיִץ/ וְהֵם אוׂמְרִים לְךָ תָּמִיד מַה לַּעֲשׂוׂת לֵךְ לְפׂה/ לֵךְ לְשָׁם חֲזׂר שַׁלֵּם אֶת זֶה/ וְאַתָּה עוׂשֶה מַה שֶּׁאוׂמְרִים לְךָ הוׂלֵךְ לְפׂה/ הוׂלֵךְ לְשָׁם וּמְשַׁלֵּם אֶת זֶה/ מָחוּק כְּמוׂ הָאָבָק שֶׁנֶּעְרַם עַל שֻׁלְחָנְךָ/ אַתָּה חוׂזֵר בְּמֶשֶׁך הַשָּׁנִים/ נִזְכָּר בַּדְּבָרִים שֶׁשָּׁכַחְתָּ" ("נעלמו החמורים", "למנצח על מות שחקן כדורגל").
מבחר מהשירים שנכתבו בשנות השבעים והשמונים כונס בספרו "רחוב הרצל" (1987) עם שירים חדשים שבמרכזם "רחוב הרצל", שבו גדל, המוצג בהם הן במשמעות הארצית הממשית והן כסמל לחזון הציוני. הכעס על האלימות והעוני, שהיו מנת חלקו בילדותו, מתחלף בגעגועים לבית ההורים ובתיאורי הווי החיים התימני על לשונו, דמויותיו ופולחניו. בספרו "אם תראו סוכה עפה" (2004) כונס מבחר גדול משירים שנכתבו בשנים 1950-1992, וגם הפרק "שורות אישיות", רשימות שעניינן שירה ומשוררים.
"הימים הראשונים" (עם עובד, 1964), ספרו הראשון בפרוזה, הוא סיפור על אהבה שלא התממשה בין בת עשירים לבן עניים שראשיתו בתל אביב של ראשית שנות השלושים וסיומו בראשית ימי המדינה. אהבתם של הגיבורים מתוארת על רקע תל אביב, הפאר והיומרה של חיי עשיריה מכאן, ותיאורי המצוקה והעוני של חיי ענייה מכאן. במרכזו של הסיפור עומד הקונפליקט בין שאיפותיהם של גיבוריו וחלומותיהם ובין מציאות חייהם ותכתיבי החברה, שמהווים נושא מרכזי בכל יצירותיו. ספרו הבא, "כלב שחור ועוד סיפורים" (1974), הוא קובץ סיפורים קצרים המשלבים קטעי מציאות עם סיטואציות דמיוניות ומצבים קומיים ואבסורדיים, כשמבעד להומור שואלים הסיפורים שאלות קיומיות אוניברסליות על משמעות הסבל האנושי.
הפער המעמדי והעדתי בין הגיבורים עומד גם בבסיס הרומן "שבוע בתש"ח" (1980), המתרחש על רקע מלחמת העצמאות ומספר את סיפור אהבתם בן השבוע של זהרה, בת לאב מהעלייה השנייה, חבר מושב בעמק יזרעאל, ושל אבשלום תם, נער תימני בן פרבר תל-אביבי, המתגייס לפלמ"ח. דמותו של אבשלום מציגה מודל צבר שונה מאוד מאורי, גיבור "הוא הלך בשדות" של משה שמיר. טראומת התפרקותה של הכשרת תל גזר ונטישת המקום עומדת בבסיס הרומן "הלילה שבו מתה הציונות" (1990). הרומן מציג את המתחים שבין מאווייו של היחיד לתביעותיה של החברה ואת הפער שבין הערכים הנעלים לבין קשיי ההתמודדות היומיומיים עם העבודה הקשה ועם חיי הניתוק והבדידות שכופה המקום על אנשיו.
במשך חמישים שנה ויותר מתארת יצירתו את ההוויה הישראלית, בעיקר התל-אביבית, מעלה דמויות של בני משפחה וחברי ילדות, נערות אהובות, מורים, משוררים ומנהיגים, עם אירועים פרטיים וציבוריים, המתחברים לעולם שבנוי ממתחים בין מזרח למערב, בין אז לעכשיו, בין זעם לחמלה, ובעיקר מראייה הומוריסטית והיאחזות ביש, מתוך השקפת עולם שבסיסה ההכרה באפסותו של האדם: "וְאִם בִּגְבוּרוׂת שְׁמוׂנִים שָׁנָה אֵלֶּה הֵם חַיֶּיך/ וְכָל יָפְיְךָ עָלִים, אֲדָמָה רֵיחַ שֶׁל גֶֹשֶׁם טִפָּה/ אַחַר טִפָּה הִתְרַגְּשׁוּת וְהַלֵּץ/ שֶׁבְּךָ בּוׂכֶה מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַרְאֶה כּׂה פָּשׁוּט שֶׁל/ בּקֶר בַּחַלּוׂן/ מָה אַתָּה רוׂאֶה בֶּן אָדָם/ מָה אַתָּה מַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ/ אֲפִילּוּ אֶבֶן מִקִּיר/ לׂא תִּזְעַק עָלֶיךָ וְעַל בְּגָדֶיךָ/ יַפִּילוּ גוׂרָל" ("ואם בגבורות", "רחוב הרצל").
יצירתו כוללת גם את המחזה "תיקון חצות" (1962) ואת קובץ הסיפורים "אל תצחיקו את סבתא" (1994). זכה בפרס ברנר (1982) ובפרס ביאליק (1999).

גלוסקא, יצחק. "עברית ישנה וחדשה בשירת תימן הצעירה בישראל". "עטרת יצחק: קובץ מחקרים במורשת יהודי תימן". נתניה: האגודה לטיפוח חברה ותרבות. 2003. 145-176; חקק, לב. "'שהין' לאהרון אלמוג". "פרקים בספרות יהודי המזרח במדינת ישראל". ירושלים: קרית ספר. 1985. 54-61; לינק, ברוך. "בגרותו של משורר, עיונים בשירתו של אהרון אלמוג". "עלי שיח" 24. 1986. 44-51; פלס, יוסי. "כוחה של המלה לשחרר את האדם, להסב לו אושר אמיתי". "הארץ" תרבות וספרות. 1.7.2005. ה'4.

שולמית שירן