מחזאי
נולד בתל אביב. למד בבתי הספר "אחד העם" ו"גאולה". לאחר מלחמת העצמאות החל לכתוב סיפורים לשבועון "במחנה". ב-1950 התמנה לעורך הספרותי של כתב העת "אשמורת", והיה אחד מעורכי כתב העת לספרות וחברה עין. בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים כתב סיפורים שפורסמו בעיתונות ובכתבי עת שונים, כגון על המשמר, הארץ ולמרחב (משא). כמה מטובי סיפוריו פורסמו בקשת.
למד בחוגים להיסטוריה ולתרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1953 הועלה בתיאטרון "הבימה" מחזהו הראשון "אכזר מכל המלך". ב-1957 נסע לפריז ושהה שם כשנה וחצי. בפריז התוודע לתיאטרון הצרפתי בן הזמן ובמיוחד הושפע מתיאטרונו של ברטולד ברכט, שביקר אז בפריז. באותה תקופה התוודע גם לתפישת העולם האקזיסטנציאליסטית, והתרשם במיוחד ממשנתו של אלבר קאמי. ב-1961 הוצג ב"הבימה" מחזהו "בגדי המלך". אלוני גם ביים את המחזה, ומכאן ואילך ביים את כל מחזותיו. ב-1963 ייסד, יחד עם השחקנים יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, את תיאטרון "העונות" ובו העלה את מחזהו "הנסיכה האמריקאית". קובץ סיפוריו, הינשוף, ראה אור ב-1975 (ספריית תרמיל, משרד הביטחון). הספר מכיל ארבעה סיפורי שכונה ליריים, המתארים את עולמו ואת חייו של נער בשכונה בדרום תל אביב.
"הנסיכה האמריקאית" היה המחזה הראשון של אלוני שבו הוצגה בצורה מגובשת הפואטיקה החדשה שלו. מיתוסים אחדים, בעיקר מיתוס אדיפוס ומיתוס העלמה פרספונה והשאול, מצויים בתשתית המחזה. מכאן ואילך היה השימוש בתשתיות מיתיות אחד מסימני ההיכר שלו. מן הבחינה הפואטית, הדרמטית והתמטית פתח "הנסיכה האמריקאית" דרכים חדשות בדרמה הישראלית, וחתם למעשה את תקופת פעילותם של מחזאים מרכזיים מן הדור הקודם.
בין מחזותיו הבולטים של אלוני נמנים גם "הכלה וצייד הפרפרים" (1967), "דודה ליזה" (1969), והצוענים של יפו (1971). המחזה "אדי קינג" (1975) הוא ככל הנראה הקרוב יותר לעולמו האישי של אלוני. המחזה הוא עיבוד מודרני לאדיפוס המלך של סופוקלס. הוא מתרחש בניו יורק ועוסק בעלייתו ונפילתו של בן עניים מאיטליה שהיגר לאמריקה עם חלומות להצליח בה. המחזה נקטל על ידי הביקורת, ובכך הצטרף לכמה וכמה כישלונות שהיו מנת חלקו של אלוני בשנות השבעים, במחזות כגון נפוליון – חי או מת! (1970) ו"שעיר אחד לעזאזל" (1973).
הצלחותיו של אלוני היו מרהיבות. המחזות "הנסיכה האמריקאית", "הכלה וצייד הפרפרים", "דודה ליזה" והצוענים של יפו סחפו את התיאטרון הישראלי למחוזות ליריים, צבעוניים, מטפוריים, עתירי דמיון. עם זאת, כישלונותיו היו מרהיבים לא פחות. כמחזאי היה אלוני שנוי במחלוקת. לצד חסידים ואוהדים היו רבים שיצאו כנגדו, בטענות שלמחזותיו היפים והמרהיבים אין אמירה בעלת משמעות, וקשה – ולא אחת כלל אי-אפשר – להבינם.
את מחזותיו של אלוני מאפיין שפע, שלעתים תכופות הופך לגודש, של חומרים ואמצעים אמנותיים. במחזותיו מצרף אלוני חומרים ואמצעים שונים, שפעמים רבות הם זרים זה לזה ואף סותרים זה את זה. עם זאת, בכל מחזה יש כוח כבידה שקושר יחד את רכיבי המחזה השונים או לפחות את חלקם. עוצמתו של כוח זה אינה אחידה והיא משתנה ממחזה למחזה. כשעוצמתו של כוח הכבידה ניכרת, כגון ב"הכלה וצייד הפרפרים" וב"דודה ליזה", ניתן לקשור זה לזה – אף כי לא תמיד בקלות – חלק ניכר מרכיבי המחזה. כשכוח זה חלש, כגון ב"שעיר אחד לעזאזל", קשה לקשר את הרכיבים השונים ולהפיק מהם משמעות ברורה.
מבחינה תמטית ניתן לחלק את מחזותיו של אלוני לשתי קבוצות: מחזות שבמרכזם נושא חברתי או אידיאולוגי, ומחזות שבמרכזם נושא מטפיזי. קבוצת המחזות הראשונה כוללת את "אדי קינג", "הנסיכה האמריקאית", "דודה ליזה" ואחת מעלילות נפוליון – חי או מת!. במחזות אלה מופיעים שני מוטיבים המתלכדים זה עם זה. הראשון הוא מאבק ומרד של איש צעיר נגד הנסיבות שבהן הוא חי. לכך מצטרף מוטיב שעיקרו מאבק אדיפלי של בן באביו. שילוב המוטיבים מתממש במחזות באופנים שונים: טרגי, קומי, גרוטסקי ופרודי. קבוצת המחזות המטפיזיים כוללת את "שעיר אחד לעזאזל", הצוענים של יפו, "הכלה וצייד הפרפרים", הנפטר מתפרע ואחת מעלילות נפוליון – חי או מת!. ממחזות אלה עולות שאלות בדבר טבע ההוויה והמציאות, ובדבר המשמעות והפשר של הקיום האנושי. משני סוגי מחזות אלה בוקעת תפישת העולם העיקרית של אלוני. על פיה האדם המודרני חי בעולם עוין ומתעתע, הסובל מאובדן ערכים ובמיוחד מאובדן המלך והאלוהים, עולם שכל מאבק נגדו נידון מראש לכישלון.
בכל מחזותיו בולט בייחודו השימוש הווירטואוזי בלשון. אחד ממאפייני הסגנון של אלוני הוא שימוש בשפה שאינה כבולה לנורמות, רבדים, משלבים ותקנים לשוניים. אלוני משלב ניבים ורמות לשוניות שונות, מצרף שפה גבוהה לנמוכה, תקנית ללא תקנית, ושוזר בעברית שפות זרות למכביר. הוא מתזמר את רכיבי הלשון והופך אותם למעין קונצרט שיש להאזין למקצביו, להתפתחותו המוזיקלית, לגמישותו, לגיוונו, לשפע האמצעים הרטוריים, הריתמיים והמטפוריים שיש בו. אלוני מרסק את כל האחדויות הדרמטיות המוכרות, ובכלל זה גם את אחדות הז'אנר, וכנגד אלה הוא מעמיד את אחדות השפה והסגנון.
תחום בימתי אחר שבו עסק אלוני היה כתיבה ובימוי של הצגות בבמה הקלה. מאלה בלטו הכתיבה והבימוי של שתי הצגות של שלישיית "הגשש החיוור": "סינימה גשש" (1967) ו"קנטטה לשווארמה" (1969). התוכניות זכו להצלחה עצומה, וכמה מן המערכונים והביטויים שכתב לתוכניות אלה הפכו לקטעי פולחן ולנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.
תירגם לעברית כשישים מחזות. חלק מהם הוא גם עיבד. מתרגומיו "הנשים העליזות מווינדזור "ו"אותלו" מאת שקספיר, "החולה המדומה" מאת מולייר, "משרתם של שני אדונים" מאת גולדוני, "חזיונות סימון מאשאר" מאת ברכט, "הקרנפים" מאת יונסקו.
ספר ובו רשימות וכתבות עיתונאיות שכתב אלוני במרוצת השנים ראה אור ב-1996, בשם "רשימות של חתול רחוב". בגנזך של אלוני המצוי בארכיון "הקשרים", באוניברסיטת בן-גוריון, מצויים רשימות וסיפורים פרי עטו. ב-2017 ראו אור ארבעה-עשר סיפורי מלחמה קצרים שלו ונובלה גנוזה בשם "השממית" שעל שמה נקרא קובץ סיפורים זה. הספר השממית ראה אור בסדרת רטרו ואילן בר דוד, המופקד על ארכיונו, כתב לו אחרית דבר.
אלוני זכה בפרס ביאליק (1983) ובפרס ישראל (1996).

אהרוני, רחל. "היער שבבטן". תל אביב: תג. 1997; בן מרדכי, יצחק. "ליידיס אנד ג'נטלמן אנד ליידיס (עיונים ביצירתו של נסים אלוני)". באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון. 2004; יערי, נורית. (עורכת). "על מלכים, שחקנים וצוענים (מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני)". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005; נתן, משה. "כישוף נגד המוות". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1996; פוקס, שרית. "נמר בוער – מותו וחייו של נסים אלוני". תל אביב: ידיעות אחרונות. 2008; שפרה, ש. "בין תנור לבריכה". רמת גן: פרוזה. 1983.

יצחק בן מרדכי