סופרת
נולדה בתל אביב בשם רחל ליטובסקי. בעקבות מצוקה כלכלית שמשפחתה נקלעה אליה לאחר גירושי הוריה, נשלחה בילדותה, עם אחותה הצעירה דליה, למוסד לילדים בבני ברק, ולפרקים התגוררה בתל אביב עם אביה ואשתו החדשה. בהיותה בת שש-עשרה פנתה עם חבריה בקן צפון של "השומר הצעיר" בתל אביב להכשרה בקיבוץ אילון. מאוחר יותר עזבה את הקיבוץ ולמדה הוראת ספרות בסמינר לוינסקי ובסמינר הקיבוצים.
ב-1952 נישאה לארכיטקט דן איתן. לימדה ספרות בבית הספר בקיבוץ עין שמר, שבו התגוררה עם בעלה עד שגורשו ממנו עקב השתייכותם ל"מחנה סנה", שזוהה עם הקומוניזם הקיצוני. מאוחר יותר עברה המשפחה להתגורר בתל אביב ואיתן לימדה בבית ספר ביד-אליהו. בתקופה זו החלה לפרסם את סיפוריה הראשונים בכתבי עת ובמוספים הספרותיים.
ב-1962 ראה אור הרומן הראשון שלה "ברקיע החמישי" (עם עובד) שתיאר את חייהם של ילדי פנימיות על רקע היישוב בארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה. רומן זה סימן אותה כהבטחה הגדולה של ספרות "דור המדינה": ב-1966 הוא הקנה לה את פרס ברנר, וב-1971 מנה אותו גרשון שקד בין יצירותיהם המרכזיות של סופרי "דור המדינה", שבהן עסק בספרו "גל חדש בספרות העברית: מסות על ספרות ישראלית צעירה". בשנים 1965-1966 עסקה איתן גם בתרגום, ותרגמה את מחזהו של פרנק גילרוי, "דבר אלי בוורדים".
שנות השישים עמדו אף הן בסימן תהפוכות בחייה האישיים: ב-1968 התגרשה מבעלה לאחר שעזב אותה כדי לחיות עם המשוררת רינה שני. מאוחר יותר נישאה למדען האמריקני ג'רי פישמן ועברה לחיות איתו בניו יורק.
ב-1970 התמנתה לפרופסור לספרות עברית ויידיש באוניברסיטת הופסטרה בלונג איילנד, ניו יורק. ב-1974 יצא לאור בישראל ספרה השני, "שידה ושידות". הרומן, שתיאר את "חוג הסילון" התל-אביבי בשנות השישים מנקודת מבטה של מחזאית צעירה הנבגדת ומוכה על ידי בעלה, לא התקבל באהדה, אך עורר סערה. תיאורי המין הבוטים, הדמיון בין האירועים המתוארים לאירועים מחייה, והביקורת על הצמרת השלטונית והחברתית הישראלית, גרמו לתגובות קשות הן מצד קהל הקוראים והן מצד המבקרים. אחרי ספר זה לא פרסמה רומן נוסף.
חלקים מרומן שלא הושלם, ""משלחת מלאכי רעים"", התפרסמו ב-1985 וב-1986 בעיתונות הישראלית והאמריקנית, וכן הופיעו סיפורים קצרים שלה במוספים ספרותיים ובכתבי עת.
אף שפרסמה רק שני רומנים, בדיעבד אפשר לומר כי לכל אחד מהם היתה השפעה של ממש על הספרות הישראלית. "ברקיע החמישי" היה אחד הרומנים הישראליים הראשונים שעסקו בשוליה של החברה הישראלית: ילדי בתי יתומים, עולים חדשים וניצולי שואה. גם מבחינה סגנונית היה זה רומן חלוצי. בשפתו הנעה בין משלבים לשוניים שונים, החל בלשון דיבור יומיומית, מעורבת בניבים גלותיים, והמשך בפניות אל לשון התנ"ך והתלמוד, הקדימה איתן מהלכים סגנוניים שיוחסו לסופרים אחרים בני דורה.
ספרה השני וה"מושמץ", "שידה ושידות", עשוי להיקרא כאחד הטקסטים שהשפיעו על הפריצה הגדולה של ספרות הנשים הישראלית בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20. זה היה הרומן העברי הראשון שעסק בגלוי בנושאים מגדריים שהיו טאבו מוחלט בספרות הישראלית המתהווה: אימהות וקשייה, אלימות בחיי נישואין, מיניות נשית ודיכוי נשים. כמו כן היה זה אחד הרומנים הבודדים בספרות העברית בכלל, שהעמיד במרכזו דמות של אישה-יוצרת ושנגע בקונפליקט הארס-פואטי המוכר בין כתיבה לחיי אהבה מפרספקטיבה פמיניסטית.
איתן היתה אחת היוצרות העבריות הבודדות שהתבטאו בגלוי באמצעי התקשורת בנושאים פמיניסטיים ופוליטיים. בראיונות עימה העלתה לעתים קרובות את יחסו הקשה של הממסד הספרותי הגברי אל נשים יוצרות, ובהן אליה עצמה. למרות המרחק הגיאוגרפי בינה לבין "הארץ" בעשרים שנות חייה האחרונות, היתה מעורבת במתרחש בישראל, והרבתה להתבטא בנושאים ספרותיים ותרבותיים, כמו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים, ובעיקר בעד מציאת פתרון לסכסוך היהודי-ערבי. עם זאת, היא לא היתה יוצרת פוליטית במובן המקובל. הן ברומנים שלה והן בסיפורים הקצרים נמנעה מכתיבת אלגוריות פוליטיות. כתחליף הציעה בחינה מחדש של מערכת היחסים בין האישי לפוליטי, ויצרה פוליטיזציה מתמדת של החיים הפרטיים, בין שמדובר בחיי המשפחה, ובין שבחיי המין או בחיי היצירה. כתיבתה רוקנה מתוכן מושגים שחוקים כמו "פטריוטיות", "נאמנות", ו"הקרבה עצמית", והציגה דיוקן עגום של בני דורה, דור הצברים ההרואי לשעבר, שהפך ל"דור המדינה" הציני והחומרני, ואת גלגוליו המאוחרים ניתן למצוא בפרוזה של יוצרים כיעקב שבתאי וחנוך לוין.
ב-2012 הופיע מחדש הרומן "ברקיע החמישי", וכן יצא לאקרנים סרט עלילתי המבוסס עליו, בבימוייה של דינה צבי ריקליס.

איתן, רחל. "קדחת הקריאה". "הארץ" מוסף. 30.8.1985. 7, 9; זנדבנק, שמעון. "גוסטב מאהלר והגועל-נפש". "סימן קריאה" 5. 1976. 468-466; מימון, שוש. "הראיון האחרון עם רחל איתן". "ידיעות אחרונות" 7 ימים. 26.6.1987; מירון, דן. "רומאנים, רומאנים: '"שידה ושידות""'. הדואר נ"ד (כ"ז). 30.11.1975. 448-449; משמר, תמר. "אין עושים לחם מאידיאולוגיות: חניכה כפולה ב'הרקיע החמישי' לרחל איתן". "תיאוריה וביקורת" 7. 1995. 147-158; שקד, גרשון. "גל חדש בסיפורת העברית: מסות על סיפורת ישראלית צעירה". מרחביה ותל-אביב: ספריית פועלים. 1971. 68-64.

תמר מרין