סופר
נולד וגדל ברעננה. למד בפנימייה ע"ש שטיינברג בכפר סבא. התגייס לעתודה האקדמית של צה"ל ולמד מזרחנות וערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיו שירת בצה"ל כקצין מודיעין. למד משפטים באוניברסיטה העברית ועבד כעורך-דין. ב-1994 הצטרף למשרד החוץ ושירת יותר מעשר שנים בתפקידים דיפלומטיים בנציגויות ישראל בברלין, בבון, בבלגרד ובוורשה.
בראשית דרכו פירסם תחת שם העט יוסי אבני סיפורים קצרים במוספים ספרותיים ("מעריב", "הארץ"), וזכה במקום הראשון בכמה תחרויות ספרותיות. סיפורו "מסע" נכלל באנתולוגיה "חמישים שנה חמישים סיפורים, מבחר הסיפור העברי הקצר" (1998). כמה מסיפוריו נכללו באנתולוגיות בגרמנית, באיטלקית ובאנגלית.
כתיבתו היא בעלת קול ייחודי-אישי חושפני, ומאופיינת ביכולת מילולית ופיגורטיבית מרהיבה. ספרו הראשון "גן העצים המתים" (זמורה-ביתן, 1995) הוא קובץ סיפורים שבמרכזם מערכות יחסים עם גברים, והוא נחשב ציון דרך בספרות ההומוסקסואלית העברית. בסיפור "ספר המתים הטיבטי" אומרת הגיבורה למספר: "אביתר אומר שאתה כותב תמיד אותו סיפור עצמו" (34), ואכן דומה כי סיפורי הקובץ, כמו גם ספריו הבאים, סובבים סביב נושאים ומוטיבים קבועים: החשיפה של זהותו המינית של הגיבור בנוסח וידויי, קשריו החטופים עם גברים מזדמנים, כמיהתו לקשר בר קיימא וכדומה. נושאים אישיים אלה ארוגים ביחסיו הסבוכים של הגיבור עם בני משפחתו, בעיקר עם אמו.
אבני חוזר שוב ושוב אל שכונת ילדותו, אשר עיצובה מגיע לביטויו הממצה ביותר עד כה בנובלה "מחכים לדוד יאחוּבּ" ("כנגד ארבעה בנים", 1998). אין מדובר כאן בשיבה נוסטלגית וסנטימנטלית, להפך: במבט בוחן, ביקורתי, לעתים היפר-ריאליסטי, לעתים נוגע בפנטסטי, הוא משרטט דמויות משולי החברה הישראלית: בני משפחה קרובים, בעיקר אביו ואמו ושכנים, עולים חדשים קשי יום, המסוכסכים תמיד. את כולם הוא מתאר באירוניה חריפה המהולה באמפתיה ובחמלה.
מישראל, ארץ ההגירה הקשה, בורח אבני אל מחוזות אירופה. הדיכוטומיה בין ישראל, ארץ החום והשרב המעיק, לבין גרמניה, הקרה והירוקה, מבטאת בסיפוריו סכסוך פנימי עמוק המגדיר את זהותו. שכונת ילדותו מגדירה את זהותו ההיברידית: היא מתוארת כבליל עדתי שיש בו ניצולי שואה מאירופה, תימנים, פרסים ואפגאנים. בנוסף למאפיינים האתניים (ניחוחות הבישול, הקללות ומעשי הכישוף וכו') הוא סופג גם את האימה הקיומית החקוקה על זרועותיהם של ניצולי השואה. המגע היומיומי עמם מביא אותו – וזהו ציר מרכזי ביצירתו של אבני-לוי – להתמכרות כמעט אובססיבית לגילויי השואה.
ההתמכרות הזאת ומשמעותה העמוקה עבור הסופר עולות באופן מרתק ברומן "דודה פרהומה לא היתה זונה" (2002, תורגם לפולנית). כאן מתלכדים הנושאים שליוו את יצירתו מתחילתה לאפוס פיוטי מרשים. המילים הפותחות את הרומן: "ביום שתלו את אייכמן עשו לי ברית מילה" (7), מסמנות קשר בל יינתק בין האירוע המכונן הראשון של זהותו היהודית והלאומית – ובין השואה. נדמה כי הזדהותו של אבני-לוי עם השואה קשורה בחרדה המלווה אותו כבעל זהות הומוסקסואלית, אשר דנה אותו לחרדת נטישה מתמדת ולחרדה בלתי פוסקת מפני קצו.
בספרו "איש ללא צל" (2007) חושף אבני את זהותו האמיתית, בהוסיפו את שם משפחתו לוי לשמו הבדוי. כך הוא יוצא גם מן הארון הביוגרפי, כעשור לאחר שעשה זאת מבחינה ספרותית. ספרו האחרון הוא "שירת החטאים" (2010).
זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת 2007.

הולצמן, אבנר. "מניפסטים הומוסקסואליים". "מפת דרכים, סיפורת עברית כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005. 157-156; הופמן, חיה. "ביום שתלו את אייכמן עשו לי ברית מילה". "ידיעות אחרונות". 2.5.2003. 27; הרציג, חנה. "בין דליים של עצב". "הארץ" ספרים. 10.3.2010. 4.

בתיה שמעוני